פאק, פאק, פאק: 40 שנה לאנרכיה של הסקס פיסטולס

הוא רחוק מלהיות המלון הכי טוב בעולם, והציון שלו בטריפאדוויזר די מביך – ובכל זאת, יהיה לכם מאוד קשה להשיג חדר במחיר טוב ב"הוטל צ'לסי" בניו יורק. זה לא בגלל החדרים המפוארים (הם לא) ואפילו לא בגלל המיקום המעולה במרכז מנהטן – אלא ההיסטוריה שלו. זה המלון עליו כתב לאונרד כהן זצוק"ל את השיר שמתאר את החוויה המינית הסוערת שלו באחד החדרים עם ג'ניס ג'ופלין – שהעדיפה גברים נאים יותר, אבל הסכימה לחרוג מהכלל הזה בשבילו. גם בוב דילן הזכיר את המלון בחלק משיריו, כמוהו גם ג'ון בון ג'ובי, גראהם נאש, בילי ג'ואל, ג'וני מיטשל, לנה דל ריי ואפילו קרן אן שלנו. המשורר האגדי דילן תומאס הלך לעולמו באחד מחדרי המלון, הסופר ארתור סי. קלארק כתב את "2001: אודיסאה בחלל" המיתולוגי בחדר אחר – אבל כל ההיסטוריה האמנותית העשירה של המלון הזה מתגמדת מול לילה אחד, בחדר מספר 100, ב-12 באוקטובר 1978.

החדר היה מסריח מקיא, זרע וזיעה – אבל זה לא היה יוצא מן הכלל. היו כתמי דם בכל מקום – אבל גם זה לא היה יוצא מן הכלל, כמו כתמי הקיא על השטיחים והקירות שהיו חלק בלתי נפרד מחדר מספר 100 באותם ימים. בחדר האמבטיה, מתחת לכיור, שכבה ללא רוח חיים אישה צעירה ובלונדינית, מגואלת בדם של עצמה, עם פצע דקירה עמוק בבטן. העיניים שלה היו חסרות חיים, אך לא שקטות. הרצח של ננסי ספנג'ן (שנקברה תחת שמה העברי חיה לאה בת אפרים אהרון) לא פוענח רשמית אף פעם, אך אין ספק שמדובר ברצח הפאנק הראשון, של הגברת הראשונה של תנועת הפאנק העולמית – וזאת למרות שמעולם לא ניגנה על כלי נגינה או תרמה את קולה לשיר. כי פאנק-רוק זה לא עוד ז'אנר מוזיקלי, זה דרך חיים.

כשסיד וישס, בן הזוג של המנוחה, נעצר בחשד לרצח – הוא הפך בתוך רגע מאייקון מוזיקלי לסלב המפורסם בעולם. מבחינתו, זה היה יותר קשה מההאשמה ברצח או מהמוות של זוגתו האהובה. חברת התקליטים וירג'ין קפצה על המציאה ושילמה 50 אלף דולר כדי לשחרר את החשוד ברצח בערבות, בתמורה לכך שהכוכב יתחייב להקליט אלבום עבור החברה. המנהל הידוע לשמצה מלקולם מקלארן הצליח לשבור שיאי ציניות, כאשר התחיל להדפיס אלפי חולצות עם דיוקנו של וישס עליהם והכיתוב: "היא מתה. אני חי. אני שלכם".

כולם הרוויחו מהדם של ננסי, כולל אמא שלה שהוציאה ספר שמגולל את חייה מתינוקת בעייתית ("כל התינוקות בוכות וצורחות לפעמים, אבל ננסי לא עשתה שום דבר חוץ מלצרוח") ועד הפיכתה לגרופי של להקות רוק ופאנק שמוכרת את גופה בעבור סמים. גם אמא של וישס זכתה קצת לפרסום, כאשר הסכימה להתראיין לצהובון ניו-יורקי בתמורה ל-10,000 דולר. את הכסף היא העבירה לסיד, שרכש בעזרתו כמות מסחרית וקטלנית של הרואין. במה שנחשב למכתב הפרידה שלו הוא כתב "היה לנו הסכם-מוות. אני חייב לעמוד בצד שלי של ההסכם. בבקשה, קברו אותי ליד הבייבי שלי. קברו אותי בג'קט העור שלי, בג'ינס ובמגפי אופנוענים. להתראות".

סיד החזיר ציוד לבורא פחות מחודשיים לאחר הרצח של ננסי. סיבת המוות הרשמית: מנת יתר. מיד לאחר מותו, תיק הרצח של ספנג'ן נסגר. מסתבר שברגע ששני הכוכבים היו מחוץ לתמונה, למשטרת ניו יורק לא היה עוד צורך לחקור את האמת.

הסקס פיסטולס הגיעה להופעה בסן פרנסיסקו ב-14 בינואר 1978 כשהיא בשיא הצלחתה. היא היתה הלהקה הכי מדוברת באנגליה, והקהל האמריקאי התייחס אליה כאל גרסה מחליאה ומסויטת של הביטלמניה שכבשה את היבשת בעשור החולף. המוזיקה פחות עניינה אותם, בטח אחרי שהצהובונים האמריקניים הגזימו וסיפרו איך חברי הלהקה משתינים על הקהל בהופעות, מעוררים תגרות בתוך הקהל ומצטרפים לפעמים באלימות לתוך קטטות המוניות. בעיית הסמים של סיד וישס רק הגבירה את העניין בלהקה - דבר שלא הועיל לאף אחד מהצדדים. וישס החליט להתגרות בקהל הדרומי החם באחת ההופעות וכינה אותם: "קאובויים מזדיינים". בתגובה, בקבוקי זכוכית נזרקו לבמה, אחד מהם נשבר לוישס על הפרצוף – מה שלא הפריע לו להמשיך לנגן בעצבים על גיטרת הבס כאשר כל גופו מגיר דם.

"אנחנו המצאנו את הפפראצי, בכל מקום רדפו אחרינו עשרות צלמים כי ידעו שיש סיכוי שנעשה משהו שערורייתי. זה כמובן לא עזר כשסיד הקיא מדי פעם ברחוב", נזכר ג'ון ליידון, הסולן והדמות המזוהה ביותר עם הלהקה – שפעל אז תחת שם הבמה "ג'וני רוטן".

הוא ניסה לעזור לחברו הטוב סיד להיגמל מההתמכרות לסמים, אבל הנפילה שלו להרואין יחד עם ננסי היתה קשה מדי בשבילו – והסדקים בתוך הלהקה הפכו ליותר ויותר הרסניים. במהלך ההופעה בסן פרנסיסקו נמאס לו. את גיטרת הבס של סיד אפילו לא טרחו לחבר למגבר מרוב שהיה מחוק (והרי גם ככה סיד לא באמת ידע לנגן). אחרי 13 שירים, הלהקה חזרה לבמה לביצוע הדרן של שיר אחד – "No Fun" של איגי פופ והסטוג'ס. בשלב מסוים רוטן התחיל לאלתר חלק מהמילים והתרחק מאוד מהביצוע המקורי של השיר, ורק חזר על המילים: "זה לא כיף, לא כיף בכלל", כמו מישהו שבאמת מתכוון לזה. עיניו נראו כבויות, פניו הקנו לו חזות מבוגרת בהרבה מ-20 שנותיו. "באותו רגע הבנתי שהפכתי לבדיחה. הבנתי שהכל פארסה, ולא רציתי להיות חלק מזה יותר". בסיום השיר הוא פנה לקהל ואמר: "יש לכם לפעמים את התחושה שעובדים עליכם?", והפיל את המיקרופון על הרצפה. זאת היתה ההופעה האחרונה של הסקס פיסטולס, וההופעה הפומבית האחרונה שלהם ביחד - עד הקאמבק שלהם בסוף שנות התשעים.

אחרי שאמרו את המילה האסורה "שיט" פעמיים בתוכנית הבוקר בטלוויזיה הבריטית השמרנית, זאת לא היתה הפתעה לשמוע את ג'וני רוטן צורח את המילה "פאק" שש פעמים באלבום הבכורה של הסקס פיסטולס, בדיוק כמו שזה לא היה מפתיע למצוא את מילת הרחוב הפופולרית לאשכים בטייטל של האלבום: "Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols". המשמעות המילולית של השם: "תפסיקו לבלבל בביצים, הנה הסקס פיסטולס". באותם ימים, זה היה שם האלבום (ושם הלהקה) הכי גס שאי פעם יצא בבריטניה.

אלבום הבכורה, שבדיעבד יהיה האלבום היחיד של הלהקה, יצא לאור ב-28 באוקטובר 1977, כאשר הלהקה כבר היתה ידועה לשמצה בכל אנגליה – עד לרמת צנזורה אגרסיבית וחסרת תקדים. הלהקה עבדה על האלבום במשך למעלה משנה – בתקופה הזאת נזרקה משתי חברות תקליטים גדולות (EMI ו-A&M) וקיבלה סירובים מעוד ארבע חברות תקליטים גדולות שזיהו את הפוטנציאל המסחרי של הלהקה – אבל לא רצו להתמודד עם יחסי הציבור הרעים שהביאה עמה. היזם הבריטי ריצ'ארד ברנסון החליט לקחת הימור והחתים את האקדחים על חוזה הפצה בחברת התקליטים הקטנה שלו דאז, וירג'ין. זו היתה החלטה עסקית טובה, בלשון המעטה: 15 שנה אחרי, ברנסון מכר את חלקו בחברת התקליטים ב-500 מיליון ליש"ט.

רשתות התקליטים הגדולות באנגליה הודיעו שהן לא מתכוונות למכור את האלבום בעל השם הוולגרי, וההפצה שלו נעשתה באופן בלעדי על ידי חנויות התקליטים של וירג'ין. אלא שגם שם לא עברה המכירה בשלום כשהמשטרה הגיעה לחנויות ודרשה להסיר מהמדפים את האלבום, בטענה שהצגת דברי תועבה בפומבי מהווה עבירה על החוק. ברנסון, שידע מאז ומתמיד לגייס את כוחה של התקשורת לצרכי שיווק, דאג להדליף תמונות של שוטרים פושטים על חנויות תקליטים לעיתוני הערב הבריטיים – שמצדם הבליטו את הסיפור בהרחבה בשערי העיתונים. ברנסון הוציא פוסטרים של אותם שערי עיתונים, ותלה אותם מחוץ לחלונות הראווה של חנויות התקליטים עם הכיתוב: "האלבום ישרוד". במקביל נתן הוראה למנהלי החנויות לא להסכים להוריד את הפוסטרים או את התקליטים מהמדפים, גם במחיר של מעצר – והבטיח לממן לעובדים ייצוג משפטי ובמידת הצורך לשלם את עלויות הקנסות שיקבלו. המקרה אכן הגיע לבסוף לבית המשפט הבריטי, שפסק לטובת וירג'ין, אך השופטים ציינו בפסק הדין שלהם שהם נגעלים מהדרך בה הנאשמים עושים את הכסף שלהם.

באופן אירוני, למרות שכמעט היה בלתי ניתן להשיג אותו - האלבום הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי. כיום הוא נחשב לאחד מהאלבומים הכי משפיעים בתולדות המוזיקה הבריטית, ובין השאר הסמית'ס, ג'וי דיוויז'ן, נירוונה ואואזיס סימנו אותו כהשראה. הוא נבחר על ידי כותבי ה-NME לאלבום השלישי הכי גדול של המאה ה-20 (אחרי "Pet Sounds" של הביץ' בויז ו-"Revolver" של הביטלס). בשנת 1987 בחר בו מגזין הרולינג סטון לאלבום השני הכי משפיע בהיסטוריה (אחרי "סרג'נט פפר" של הביטלס) וב-2003 הוא נבחר למקום ה-41 ברשימת 500 האלבומים הכי גדולים של המגזין.

"אתה לא כותב שיר כמו 'אלוהים נצור את המלכה' כי אתה שונא את האזרחים הבריטים, אתה כותב שיר כמו 'אלוהים נצור את המלכה' כי אתה אוהב אותם – ונמאס לך לראות אותם מדוכאים על ידי המשטר", הסביר ג'וני רוטן בסרט התיעודי שנעשה על הלהקה בזמן אמת. ואכן, "God Save The Queen", הסינגל השני של הלהקה שיצא ביום בו ציינה המלכה אליזבת' השניה 25 שנות כהונה על כס המלוכה הבריטי, נחשב להתקפה הבוטה ביותר על המונרכיה, ועל אורח החיים הבריטי בכלל.

השיר שנושא את הטייטל של ההמנון הבריטי, היה בסך הכל הסינגל השני של הלהקה, אבל היא כבר היתה הלהקה הכי מדוברת בתקשורת הבריטית וככל הנראה המפורסמת ביותר בממלכה, אבל לאו דווקא לטובה. השיר יצא אחרי שהלהקה פיטרה את הבסיסט גלן מאטלוק מכיוון שאהב את הביטלס והיה "נקי ונחמד מדי" לאופי של הלהקה. ג'וני רוטן גייס כמחליפו את חבר הילדות שלו סיד וישס, מי שנחשב באותם ימים למעריץ מספר 1 של הלהקה. למרות שלא ידע לנגן אפילו תו אחד, וישס הפך לאחד מנגני הבס המפורסמים בהיסטוריה, לא בגלל כישרון אלא בעיקר בגלל "כישורי הבמה" הייחודיים שהוסיף ללהקה. בין השאר, וישס חתום על המצאת ריקוד הפוגו.

"God Save The Queen" היה אמור להיות השיר הראשון שייצא תחת חוזה ההפצה היקר שחתמה הלהקה עם חברת התקליטים A&M. את טקס חתימת החוזה ערכה הלהקה מחוץ לשערי ארמון בקינגהם, בזמן שאביו של סיד וישס, חייל בשירות הוד מלכותה, מפטרל בחצר הארמון. החתימה הרשמית על החוזה נערכה במשרדי החברה יום לפני כן, אבל מנהל הלהקה מלקולם מקלארן, חובב הפרסום ויחסי הציבור, לא פספס את ההזדמנות להזמין את התקשורת לאירוע בו הלהקה השנואה על ידי הממסד הבריטי מקבלת 75 אלף פאונד מחוץ לשערי סמלו הגדול ביותר. בשביל האזרחים האנגלים, שמבחינתם זה לא מנומס להסתובב ולהראות למלכה את הגב, זו היתה תמונה בלתי נתפסת.

אלה היו כנראה 75 אלף הפאונד הקלים ביותר שאי פעם נעשו על ידי בני אנוש. אחרי אירוע החתימה בבקינגהם, הלהקה המשיכה למסיבה שנערכה עבורם במשרדי A&M. חברי הלהקה עמדו במוניטין שלהם והחליטו לפוצץ את המסיבה. ג'וני רוטן קילל ואיים על עובדים בכירים בחברה, סיד וישס ניפץ אסלה ודימם לכל עבר, בזמן שהגיטריסט סטיב ג'ונס לקח את אחת המזכירות לשירותים, ועשה איתה את מה שעושים כוכבי רוק עם מעריצות בחדרי שירותים.

האירוע הלחיץ את מנהלי החברה, והם החליטו לפטר את הלהקה – תוך כדי שהם מפסידים את עלות החוזה, וגם את הזכויות על הפצת "God Save The Queen", שיצא לבסוף בהוצאת וירג'ין. בתחילה, עובדי המפעל שייצרו את התקליטים של וירג'ין הכריזו על שביתה ולא הסכימו להכין את התקליט – אך לבסוף הוא יצא לאור ביום חגה של המלכה. למרות ש-BBC ו-IBA ששלטו בכל תחנות הרדיו הבריטיות וכל תחנות הטלוויזיה הבריטיות (למעט ערוצי הכבלים) הודיעו שהם מחרימים את השיר, הסינגל הגיע לראש מצעד המכירות הבריטי – אך שמו לא פורסם, והשורה של השיר שבמקום הראשון נשארה ריקה.

כמו תמיד, מקלארן לא ויתר על האופציה לפרובוקציה תקשורתית, והחליט להשיק את הסינגל החדש בהופעה על ספינה שתעגון בתמזה בדיוק מול בית הפרלמנט הבריטי. כוחות משטרה הספיקו לעלות לסיפון הספינה לפני ההופעה, ועצרו 11 מהנוכחים, כולל את מקלארן עצמו.

הסקס פיסטולס הפכו לתופעה ייחודית – הלהקה הכי מצליחה במדינה, שאסור להשמיע את המוזיקה שלה – אך זוכה לאינסוף אזכורים בתקשורת. למרות הדימוי החייתי שלהם, חברי הלהקה פחדו להסתובב לבד באותם ימים – דבר שהוכיח את עצמו כמוצדק כאשר ג'וני רוטן הותקף בידי כנופייה לאומנית ונדקר במספר מקומות בגופו.

חברת התקליטים EMI היתה באותם ימים תאגיד המוזיקה הגדול בעולם. החברה שגילתה לעולם את הביטלס והחזיקה בהסכמי הפצה עם האמנים הגדולים בעולם כמו פרנק סינטרה והביץ' בויז, היתה גם הבעלים של אולפני ההקלטות באבי רואד, שם עבדו על האלבומים של פינק פלויד ושאר הלהקות הגדולות של התקופה.

אי אפשר להפוך לחברת המוזיקה הגדולה בעולם בלי לקחת סיכונים על טרנדים מוזיקליים חדשים ומסעירים, ו-EMI החליטו להמר על הסקס פיסטולס, להקה עם מוזיקאים שלא יודעים לשמור על קצב, וזמר שלא יודע לשיר אבל אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

צינון קל שתקף את פרדי מרקיורי ב-1 בדצמבר 1976 גרם ללהקת קווין לבטל את השתתפותם בתוכנית "Today" ברגע האחרון, ועובד יח"צ זוטר ב-EMI החליט לשלוח לתוכנית את הסקס פיסטולס במקום. אף אחד לא יכול היה לנחש שההחלטה הזאת תגרום לשרשרת התרחשויות שתשנה את עולם המוזיקה.

התוכנית, ששודרה בשעה 18:00 בערב בערוץ מקומי בלונדון, הציגה את ארבעת חברי הסקס פיסטולס יחד עם חברים בקבוצת "הנציגות של ברומלי", הפמליה הרשמית של הלהקה – שהורכבה ממעריצים ומעריצות שעזרו להגדיר את תרבות הפאנק. בין החברים בפמליה היו סוזי סו (שהקימה לימים את הלהקה סוזי והבאנשיז) ובילי איידול, שהפך לכוכב פאנק בעצמו מאוחר יותר. מול הלהקה התייצב מנחה התוכנית, ביל גראנדי, שהצהיר בזמן הצילומים שהוא בעצמו שיכור. גראנדי שאל את חברי הלהקה מה הם עשו עם מענק החתימה ב-EMI בסך 40 אלף פאונד, והגיטריסט סטיב ג'ונס ענה: "אנחנו פאקינג בזבזנו את זה". בהמשך, המנחה עודד את ג'וני רוטן להגיד את המילה "שיט". אלה היו הפעמים הראשונות שהמילים האלה נאמרו בטלוויזיה הבריטית. אחרי שהמנחה התחיל להטריד מינית את סוזי סו, ג'ונס החל לקלל אותו ולקרוא לו "תרח זקן ומלוכלך". לבקשתו של המנחה, הוא המשיך לקלל אותו עד סיום התוכנית.

למרות שהתוכנית שודרה רק בתחנה מקומית, הקטע עורר סערה בזכות סיקור נרחב של המקרה בעיתונות הבריטית. הגדיל לעשות הדיילי מירור, שהקדיש את עמוד השער שלו למקרה עם הכותרת "!The Filth and the Fury", אחת הכותרות הזכורות ביותר בדברי הימים של התקשורת הבריטית. גראנדי פוטר מהגשת התוכנית ופרש מחיי הטלוויזיה בעוד הלהקה, שזכתה לפרסום אדיר, גילתה שרוב ההופעות שתוכננו לה להמשך השנה בוטלו עקב לחץ של הקהל המקומי על בעלי האולמות. הלהקה החליטה לצאת להופעות סודיות תחת השם SPOT (ראשי תיבות של Sex Pistols On Tour), אבל גם כאן גילו אותם קבוצות דתיות שהפגינו מחוץ לאולמות, ומנעו פיזית מצעירים סקרנים להיכנס להופעות.

"אני חושב שרוב להקות הפאנק האלה ישתפרו באופן פלאי על ידי מוות פתאומי", אמר חבר מועצת העיר לונדון ברנרד ברוק פרטרידג' בשידור חי בטלוויזיה, והדגיש: "הלהקה הגרועה ביותר מביניהן היא הסקס פיסטולס. חברי הלהקה הם האנטיתזה להגינות אנושית. העולם כולו ישתפר באופן משמעותי על ידי הפיכתה לבלתי קיימת". ההמולה הציבורית ויחסי הציבור הרעים גרמו ל-EMI לפטר את הלהקה, דבר שהפך את הלהקה למסקרנת ומפורסמת אפילו יותר.

ג'ון ליידון, האיש מאחורי הפרסונה של ג'וני רוטן, ממשיך לטעון עד היום שהוא לא אנרכיסט. קשה להאמין לו, בעיקר לאור העובדה שהוא חתום על "Anarchy In The UK", ככל הנראה שיר האנרכיה המפורסם בהיסטוריה, שיצא לאור בדיוק השבוע לפני 40 שנה.

לטענתו של הסולן האקסצנטרי, נמאס לו לשיר קאברים והוא רצה לכתוב שיר פאנק מחאתי שמתחיל במילים "I am an Anti-Christ" ולא מצא שורה שתתחרז. הוא הביא את השורה לחבריו ללהקה וכולם ביחד אמרו לו: "יא אהבל, תחרוז אנטי-קרייסט לאנרכיסט". כך הוא עשה, והשאר היסטוריה.

זה נחשב לשיר הפאנק הראשון שאי פעם נכתב. הוא לא. הוא אפילו לא שיר הפאנק הבריטי הראשון (להקת The Damned הוציאה את "New Rose" חודש לפני). מעבר לאוקיינוס הראמונס כבר הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, הניו יורק דולז המציאו את כל הקטע הזה של להתלבש מוזר ולהופיע כמו מטורפים שנים לפני, איגי פופ והסטוג'ס כבר עשו פאנק תעשייתי שנים לפני כן – שלא לדבר על הוולווט אנדרגראונד ואנדי וורהול שפעלו כבר עשור לפני. אז לא, הסקס פיסטולס לא המציאו את מוזיקת הפאנק-רוק – אבל הם כן הולידו את תנועת הפאנק והוציאו אותה מגבולות המוזיקה. הם נתנו במה לתחושות של צעירי אנגליה המדוכאים, שגדלו לתוך מציאות כלכלית מבולבלת ומייאשת. יותר מהכל, הסקס פיסטולס היו מתנת האלים למעמד הביניים באנגליה, ובכל מקום. הנה ארבעה חבר'ה צעירים ומכוערים בדיוק כמונו, שמערערים על הסדר הקיים, ועושים ממנו צחוק.

"זו קריאת מלחמה לכל הילדים שהאמינו שלקחו מהם את הרוקנ'רול. זו היתה הצהרה של שלטון עצמי, של עצמאות אולטימטיבית", הסביר לימים המנהל האגדי מלקולם מקלארן. הביטלס אמרו שהם גדולים מישו, הרולינג סטונס סירבו ללבוש עניבות, אליס קופר השתמש בגיליוטינה ענקית על הבמה, ואוזי אוסבורן ביתר עטלף חי על הבמה. מאז שיש הורים שדואגים לטוהר המידות של ילדיהם (ובעיקר לתומתן של בנותיהן) יש כוכבי מוזיקה שיודעים להשתמש בתקשורת כדי לקבל יחסי ציבור. ובכל זאת, בהיסטוריה של המוזיקה לא היתה להקה שידעה לנצל את הסיקור התקשורתי יותר טוב מהסקס פיסטולס, הרבה בזכות מקלארן.

האגדה מספרת ש-42 אנשים בלבד הגיעו לצפות בהופעה הראשונה של להקת הסקס פיסטולס במנצ'סטר ב-4 ביוני 1974 – אבל כל מי שהיה שם, הקים להקה בעצמו. פיט שלי והווארד דווטו הקימו את הבאזקוקס; איאן קרטיס, ברנרד סאמנר ופיטר הוק הקימו את ג'וי דיוויז'ן שלאחר מכן תהפוך לניו אורדר; מארק אי. סמית' יקים את The Fall, מיק האקנל הקים את סימפלי רד ואחד סטיבן פטריק מוריסי התחיל לכתוב שירים שיהפכו לאחר מכן לפסקול של מיליוני מעריצי הסמית'ס. לא פלא שההופעה הזאת, שמכונה "הגיג ששינה את העולם", כבר הפכה לחלק מהמיתולוגיה הבריטית, והיתה גם הבסיס לסרט "אנשי המסיבות" של מייקל וינטרבוטום מ-2002.

הלהקה, שעד אז לא הופיעה מחוץ ללונדון, הגיעה למנצ'סטר בעקבות פניה אישית של חברי הבאזקוקס, שהשכירו את האולם הקטן בתמורה ל-32 פאונד, והפיצו כרטיסים להופעה במחיר של 50 פני. במהלך השנים אלפים הכריזו שהם נכחו בהופעה, למרות שבפועל האולם, שהכיל סך הכל 150 מקומות ישיבה, היה ריק ברובו. התופעה תועדה בספרו של דיוויד נולאן "אני נשבע שהייתי שם: הגיג ששינה את העולם".

"בעיתוני המוזיקה שקראתי היו כל הזמן אזכורים ללהקה מלונדון בשם הסקס פיסטולס. אף פעם לא היה כתוב על המוזיקה שלהם, אלא רק על זה שהם הולכים מכות בהופעות. כשראיתי שהם מגיעים להופיע במנצ'סטר, אמרתי לעצמי שאני חייב ללכת", נזכר פיטר הוק ממייסדי ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, "הייתי חייב לראות את הלהקה שתמיד הולכים מכות בהופעות שלה. זו היתה תקופה של אלימות במגרשי כדורגל, וזה הרגיש לי טבעי כילד שגדל לתוך מעמד הפועלים. זה היה המקום שלי עד אז – אבל כשחזרתי הביתה מההופעה, הייתי מוזיקאי. אמרתי לאבא שלי שאני הולך להיות מוזיקאי פאנק ואבא שלי אמר לי 'אתה לא תחזיק מעמד שבוע'. אני עושה את זה כבר 40 שנה".

חנות הבגדים "SEX" בקינג'ס רואד בלונדון היא מסוג החנויות שאף אחד לא רוצה לעבור לידה עם אמא שלו. בחנות ניתן היה לקנות בגדי עור, חולצות פרובוקטיביות ואביזרים שהפכו לימים לסימני ההיכר של תנועת הפאנק. הבעלים של החנות, מלקולם מקלארן, ראה בעצמו קודם כל כאמן – אך בפועל הכישרון הטבעי שלו היה לעסקים ושיווק. מקלארן עודד את אחד מהעובדים בחנות, גלן מטלוק, להקים להקה יחד עם חבריו. לאחר כמה הופעות כושלות, הם הבינו שחסר להם סולן כריזמטי.

ביום אוגוסט חם בלונדון, מקלארן הבחין בילד בן 19 עם שיער ירוק שהולך מחוץ לחנות שלו עם טי-שירט של פינק פלויד. כשהתקרב אליו, הוא יכול היה לשים לב שמעל ללוגו של הלהקה כתוב בכתב יד "אני שונא" ועיניהם של חברי הלהקה נגזרו מהחולצה. בנוסף, החולצה היתה קרועה והוחזקה על גופו של הילד המשונה באמצעות סיכות ביטחון. הילד הזה היה ג'וני רוטן. מקלארן הזמין את רוטן לאודישן בחנות שלו – וכך הפך הילד המשונה והדחוי ששנא את שיטת המעמדות באנגליה לכוכב רוק, הוא פשוט עדיין לא ידע את זה.

"רציתי להיות פסל, אבל לא רציתי לעבוד עם חומר כמו כל האמנים – הבנתי שאני יכול להשתמש באנשים במקום", הסביר מקלארן, "אפשר לשלוט באנשים, לתמרן אותם. לייסד את הסקס פיסטולס היה האמנות שלי. אני הקמתי את הלהקה הזאת כמו שפסל יוצר פסל".

ג'ון ליידון, שקיבל את הכינוי ג'וני רוטן בגלל שיניו הרקובות, הכיר בבית הספר בלונדון את ג'ון ריצ'י. שניהם היו בני פחות מ-17 והם כינו את עצמם "הג'ונס". אחרי שעות הלימודים הם היו הולכים לתחנות האנדרגראונד של לונדון ומקבצים נדבות. ליידון היה מזייף שירים של אליס קופר, בזמן שריצ'י ליווה אותו בתוף מרים. לרוב, אנשים היו נותנים להם כסף ומבקשים מהם להפסיק לנגן. שניהם הבינו שהם לא יהיו מוזיקאים מפורסמים אף פעם, אבל הם נהנו להציק לעוברים ושבים עם "המוזיקה" שהם עשו.

ריצ'י נהג לבלות בדירתו של ליידון, שחי עם אוגר המחמד שלו, אותו ליידון הגדיר כיצור הכי מתוק ועדין בעולם. יום אחד האוגר המתוק והעדין, סיד, נשך את ריצ'י, והאחרון בתגובה צעק: "סיד כל כך אכזרי!", מאז אותו יום אף אחד לא קרא לג'ון ריצ'י בשמו, אלא בכינוי המחמד שלו: סיד וישס.