לא מזמן ביקרתי בישיבת מיר בירושלים, מעוז חרדי שבין כתליו העתיקים מצטופפים יותר מ-6,000 לומדי תורה. זו זירה תורנית שאין בה הפוגה לימודית גם בשעת לילה מאוחרת; קולות הלומדים מהדהדים אף מעבר לישיבה, ונמהלים בקולות של עוברים ושבים בתוך השכונה החרדית. אחד התלמידים, ישראל פרידמן בן ה-22, שיתף אותי במצב הרוח שלו ושל חבריו ביחס לדרישה שהם יתגייסו לצבא. הוא וחמשת התלמידים שהקיפו אותו לעגו להתקף החילוני שהסתער לאחרונה על בחורי הישיבה.
"תירגע!", הפטיר פרידמן. "אין לנו שום קשר איתכם החילונים ולא יהיה. אנחנו לא יכולים לחיות איתכם בגלל צורת החינוך שלהם, בגלל צורת הדיבור שלכם, בגלל צורת הלבוש שלכם. אתם עוקרים את התורה ואת אלוהים ואתם רומסים אותנו. יש כאן בעיה עקרונית, שהמציאות של הצבא היא אנטי-תזה לעולם היהדות. כשחרדי הולך לצבא ואומרים לו להילחם - את מי הוא ישאל, את המפקד או את מר"ן? ברור שאצלנו מר"ן הוא שקובע. לא יקום ולא יהיה גיוס לצבא. נקבל הוראות רק מרבנים, ולא מאנשים עם ברזלים על הכתפיים".
חברו מוטי סגל הוסיף: "בתוך תוכנו, אנחנו יודעים שלא יהיה גיוס. אתם מנהלים נגדנו מלחמה פסיכולוגית, אבל אנחנו יודעים שהחילוניות גוססת ואדם גוסס נוטה להתפרע לפני הסוף. אלה פרכוסים אחרונים שנשארו בגוף של החילוניות".
להשיל בבת אחת מאות שנות גטו?
זה שנים שהמערכת הישראלית מנסה ללמד את הקהילה החרדית בינה, או לפחות להכפיף אותה לכללי משחק אחרים. ציבור ישראלי מודרני, ששואב את ה"אני מאמין" שלו מערכים אוניברסליים, נאבק ללא ליאות מול קהילה יהודית אדוקה שיונקת את ערכיה מהגלות. המהפכה הציונית פסחה עליה, ולא הצליחה להכתים את מנהגיה כהוא זה. החרדים מנהלים את טקסיהם כמו לפני 300 שנה, מתאבלים כפי שעשו בגלות, מדברים אותה יידיש וחיים בתוכם וביניהם כאילו היו נטע זר במדינה.
למעט התבטאויות אקראיות, מעולם לא נקטו החרדים עמדה בנושאי שלום ומלחמה; מעולם לא ישבו כחברים בממשלה מחשש שאחריות מדינתית תיפול על כתפיהם; הם היו קהילה סגורה - ונותרו קהילה סגורה. כמו היו בגלות, הם מתייחסים לשלטון הישראלי כאל שלטון זר, לא שונה מאוד משלטון של גויים כבימי הגלות. רובם ככולם מייחלים ליום שבו ייגאל העולם, ושום שלטון לא ישרוד זולת שלטון האלוהים.
לנוכח כל זאת, מדהים שגם אחרי 65 שנות חיים בישראל, החילונים עדיין חולמים להמיר את החרדים. מדהים שפוליטיקאים (ובראשם יאיר לפיד) צברו הון פוליטי אדיר בסוחפם אחריהם מאות אלפים, במחשבה שהחרדים ינהרו לבקו"ם אחרי שיחוקק חוק בכנסת. אם בסופו של דבר יחוקק חוק כזה, הם אכן ינהרו - אבל לא ללשכת הגיוס, אלא לבתי הכלא. בשירות בתי הסוהר כולו לא יימצא מקום להכיל את הסרבנים, ובהם גם גדולי הרבנים.
מדהים היה לעקוב במשכן הכנסת אחרי נאומיהם של פוליטיקאים חילונים שחשבו שבמחי אמירה או סיסמה, ישילו החרדים מאות שנות חיים גטואיים כמו היו חזיון תעתועים. הם כנראה לא הפנימו את מראהו של ח"כ אברהם רביץ ז"ל, שבדיון בנושא פתיחת כביש בר-אילן בירושלים, נדרש אז לאחד מחברי מפלגת "שינוי" שהאשים אותו באורח חיים גלותי ומיושן. "כן! כן!, אני רוצה לחזור לגטו היהודי בפולין", זעק מעל דוכן הכנסת בקול ניחר. "כן כן! אני רוצה לחיות כמו שחיינו לפני 400 שנה בגלות!".
אני מעריך שההצגה הנוכחית של גיוס החרדים - אותה "ועדה לשוויון בנטל" - תגיע לקרשנדו שלה בקרוב, כששני הצדדים יבינו את מגבלות הכוח שלהם ויחזרו למודל של תמול שלשום. כמובן שיהיה גדוד חרדי פה ושם, שיגן בגאווה על הגבולות. אבל הוא יהיה כערער בודד בערבה החרדית העצומה יושבי הכוללים. לקראת הבחירות הבאות, יוכל לפיד להתפאר בפני בוחריו שעשה כמיטב יכולתו כדי לשנות סדרי עולם. יזנבו אחריו אוראקלים חדשים, שיבטיחו לעשות את זה עוד יותר טוב. ותמיד, כמו תמיד, יימצאו אותם מאות אלפים שיילכו, מוכי סנוורים, אחר ההבטחה הגדולה להפוך את החרדים לאנשים כמונו. היא לא תתממש.
הכותב, דניאל בן-סימון, הוא סופר וח"כ לשעבר במפלגת העבודה