פסקי הדין של בית המשפט העליון, שחייבו את הדחתם של שלומי לחיאני מבת ים, שמעון גפסו מנצרת עילית ויצחק רוכברגר מרמת השרון איפשרו להם - באותה נשימה - להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות. השופטים לא מצאו דרך משפטית למנוע מהם את ההתמודדות, על אף שחיפשו אותה. ראשי הערים התמודדו ונבחרו מחדש, חלקם ברוב גדול. אולם פסק הדין העקרוני של בג"ץ קבע עוד כי העובדה שהציבור נתן אמון בראש עיר המואשם בפלילים ובחר בו מחדש, אינה מעניקה לו "חסינות" מפני הדחתו מחדש, בבחינת "דין הבוחר לא בא במקומו של דין המשפט". על כן קיימת אפשרות שבג"ץ יורה שוב למועצות העיר, לאחר שאלו יכונסו, להעביר מתפקידו את ראש העיר. זאת על פי הכלל החדש לפיו גיבוש של כתב אישום נגד ראש עיר בעבירות חמורות מקים "חובה" על המועצה להעביר את ראש עיר מכהונתו.
אם בג"ץ יחליט שוב להדיחם, בהנחה שמועצת העיר לא תעשה זאת, אז על פי החוק יתקיימו בחירות לאותה רשות תוך 60 יום. ומה לאחר מכן? הרי אותם ראשי ערים שהודחו יוכלו להתמודד שנית, וחוזר חלילה. כאן בדיוק טמון ה"פלונטר" המשפטי שנוצר עם היבחרם מחדש של רוכברגר, לחיאני וגבסו.
דובר ביומיים האחרונים על פתרון של השעייה. זה מושג שהחוק מכיר. על פי חוק הרשויות המקומיות, ראש העיר יושעה מתפקידו עם הרשעתו בעבירה פלילית שיש עמה קלון, עד שפסק הדין שלו יהיה סופי. פסק דין הופך סופי לאחר שהסתיימו הליכי הערעור. היינו, בדומה למצב שקיים לגבי חברי כנסת, יש השעייה בשלב הראשון והרחקה בשלב השני. ההשעייה היא איפוא מעין "הרחקה זמנית". על כן, הרעיון להפעיל על ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום אבל שטרם הורשע את סנקציית ההשעייה, משמעותו "להשוות" זאת למצב של מי שכבר הורשע ושפסק דינו אינו סופי. עם זאת - מהלך כזה הוא בעייתי.
הקפדה על חזקת החפות
אך מה באשר ל"הליך הנבצרות"? הליך זה קיים בחוק הרשויות המקומיות והוא כמובן זכור היטב עוד מתקופתו של הנשיא משה קצב. סעיף 14(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), קובע כי "נעדר ראש הרשות מן הארץ או נבצר ממנו למלא תפקידו ימלא סגנו את מקומו". סעיף זה הופעל כבר במסגרתו של הליך פלילי לפני כשנתיים, כאשר הוגש נגד ראש עיריית קלנסווה כתב אישום, שייחס לו עבירות חמורות - בהן של סחיטה באיומים ושוחד. מיום מעצרו, מילא את מקומו הסגן שלו בהתאם להוראת סעיף זה.
להליך הנבצרות כמה יתרונות. ראשית, הוא אינו מדביק תווית שלילית לראש העיר, ובכך יש יתר הקפדה על חזקת החפות. שנית, ראש העיר שנבצר ממנו למלא את תפקידו בשל כתב האישום - יכול לשוב לתפקידו אם וכאשר יזוכה בהליך הפלילי או אם יורשע ללא קלון. מדובר בפתרון שאינו בלתי הפיך. שלישית, הליך הנבצרות על פי חוק הרשויות המקומיות אינו מוגבל בזמן, באופן שיאפשר נבצרות עד לסיום ההליך הפלילי. ולבסוף, שימוש בסעיף הנבצרות אינו מחייב תיקון של החוק. שימוש בהליך זה במקרה הנוכחי אינו מייתר את קיומה של הצעת חוק המסדירה, ביו היתר, את השאלה האם מי שהוגש נגדו כבר אישום יכול להתמודד בבחירות.
השאלה היא מי מחליט על נבצרות. לפי חוק הבחירות לרשויות המקומיות נבצרות תתאפשר כאשר "נבצר מראש הרשות למלא את תפקידו". מכאן ניתן להסיק כי לא קיים גוף חיצוני המאשר אותה. זאת, למשל, להבדיל מנשיא המדינה, שאת נבצרותו צריכה לאשר ועדת הכנסת. באשר לראש הממשלה לשעבר אולמרט וליכולתו להמשיך לכהן תחת החקירות הפליליות שנוהלו נגדו, קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז כי "...שאלת 'נבצרות' ראש הממשלה מלהמשיך בכהונתו, אינה עניין להכרעה משפטית, אלא עניין לראש הממשלה ולמערכת הפוליטית והציבורית לענות בו".
עוד ציין היועץ, כי ההכרעה בדבר קיומה של נבצרות מסורה, בראש ובראשונה, בידי בעל התפקיד עצמו, וזאת למעט מקרה שבו החוק קובע במפורש את זהותו של הגורם המוסמך להורות בדבר קיומה של נבצרות. שאלה היא כמובן האם ההחלטה להכריז על נבצרות היא החלטה אישית של ראש העיר בלבד, בבחינת: רוצה - נבצר, לא רוצה - לא נבצר. ואם הוא לא רוצה - היינו "מתבצר" בעמדתו או בתפקידו - תעלה השאלה האם גם מועצת העיר יכולה לקבוע כי "נבצר ממנו למלא את תפקידו". ואם גם היא יכולה להכריז על נבצרות - אולי בג"ץ יכול גם לחייבה לעשות זאת. נותר איפוא לראות האם ראשי הערים הם שיפתרו את ה"פלונטר" המשפטי שנוצר.
לקריאה נוספת:
הציבור גבר על בג"ץ: ראשי הערים המודחים ניצחו
דעה: הדחת ראשי הערים - החלטה ערכית ראויה
(עדכון ראשון: 22:10)