מזה זמן מה נמצאת התנועה לחופש המידע בהליך משפטי לא שגרתי. הליך שבו התנועה והרשות (חוצה ישראל במקרה הזה) נמצאות זו לצד זו במאבק משפטי מול גוף פרטי שמסרב למסור את המידע. המקרה הוא כזה: התנועה לחופש המידע פנתה לחברת חוצה ישראל (גוף שהוקם בחוק ולכן חל עליו חוק חופש המידע) בבקשה לקבל את ההסכם שחוצה ישראל חתמה עם חברת שפיר - הנתיב המהיר. באופן מפתיע, חוצה ישראל הסכימה למסור את המידע, מי שסירבה היתה חברת הנתיב המהיר ולכן היא עתרה נגד התנועה ונגד חוצה ישראל (וגוף עסקי נוסף שביקש את ההסכם לצרכיו), כדי שהמידע לא ימסר.
ככל שהתקדם ההליך המשפטי היה ברור לכולם, שבית המשפט לא יקבל חיסיון גורף על ההסכם ויתמקד בסעיפים מסוימים שנמצאים בלב המחלוקת בין הצדדים. ולכן, התיר בית המשפט למסור את ההסכם לתנועה, למעט אותם סעיפים לגביהם ממתינים להכרעת השופט.
שמחים וטובי לב המתנו בתנועה לרגע בו יגיעו חלקי ההסכם כדי שיוכל להיות מובא לידיעת הציבור. אותו ציבור, יש להזכיר, שהוא הוא הבעלים של משאב הטבע שנמסר לניהולה ותפעולה של חברת הנתיב המהיר, שנהנת ממנו ומההכנסות שהוא מניב לה. ובמיוחד היינו שמחים וטובי לב, כי ראינו, שגם הרשות עצמה מבינה את חשיבות מסירת המידע, כאשר התעקשה על כך ועמדה מול אותו גורם פרטי בכדי שהמידע ימסר. תהינו האם הגיע עידן חדש ביחסים בין מבקשי מידע לבין הרשות?
השמחה היתה קצרה. בעודנו ממתינים לקבל את ההסכם הגיע לתנועה מכתב מטעם חברת חוצה ישראל שמבקש שנשלם אגרת הפקת מידע עבור מסירת חלקי ההסכם שכבר אינם במחלוקת. לא מדובר בסכום עתק בסך הכול ב 1.35 לעמוד צילום (כן כן, זה הסכום שקבוע בתקנות עבור צילום דף מידע) כפול 222 עמודים. סך הכול 299.7 שקלים.
דוד מול גוליית
על פניו צודקים ברשות. כאשר אני מגישה בקשת חופש מידע אני צריכה לקחת בחשבון שעלות הפקת המידע תיפול על כתפיי, אני בתור מבקשת המידע אפילו מתחייבת לשאת בעלויות כאשר אני מגישה בקשה. נכון, אני צריכה לשלם 299.7 שקלים כדי לראות את חלקי ההסכם, שימסרו לי רק בעקבות הליך משפטי (שכמובן גם היה כרוך בהוצאות). אבל נשאלת השאלה האם זה ראוי. והמציאות היא, ש"האם זה ראוי" זו שאלה שלעתים רחוקות הרשויות שואלות את עצמן.
האם זה ראוי לבקש מעמותה שעובדת ללא מטרות רווח וכל תקציבה השנתי הוא פחות מ-400 אלף שקלים לשלם כמעט 300 שקלים עבור מידע, שהרשות עצמה חושבת שצריך לעמוד לרשות הציבור. רשות שתקציבה השנתי עומד על כ-76 מיליון שקלים לשנה. האם זה ראוי לבקש אגרה עבור מידע שאפשר לסרוק ולהעביר במייל? עבור מידע שכבר הוגש לבית המשפט ולכן סביר שכבר יש עותק מצולם שלו? המסר ברור.
מאחר והתנועה לחופש המידע מאמינה, שחשוב שהמידע כולו יגיע לידיעת הציבור אנו נשלם את אגרת ההפקה ונמשיך עם ההליך המשפטי עד שההסכם במלואו יהיה חשוף. ובכל זאת, קשה שלא להשתחרר מהשאלה למה? למה הרשות מתנהלת כפי שמתנהלת? מה הטעם? מה המטרה של ההתנהגות הבריונית הזו? אולי פשוט כי הם יכולים. מה לנו ולכוחנו מול תקציבי הענק של הרשויות מלבד הידיעה, הכואבת, שללא כספי משלם המסים, הם כלל לא היו קיימים.
הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il