הצניעות המזויפת של בוגי יעלון

לכל מי שמודאג מהצטרפותו של עוד "גנרל" ל"נבחרת כוכבים" (כל המושגים האלו נשמעים כאילו נלקחו מספרים מנדטוריים נוסח "בעט אלון, בעט"), אנא הירגעו: משה יעלון אינו איציק מרדכי. הצטרפותו לפוליטיקה אמנם נעשית קודם כל מתוקף היותו רב אלוף במילואים (כלומר סגנו של אלוהים) וכמובן היתפסותו כאדם "נקי" משחיתות, אך בניגוד לרבים לפניו, הקצין הבכיר יעלון מגיע לפוליטיקה כשהוא מצויד – לא יאמן - במשנה בטחונית ומדינית סדורה. נכון, אפשר ורצוי להתווכח על ההיגיון שבתוך סדר יומו של בוגי והמניעים מתוכם היא נובעת, אך היא ללא ספק יציבה יותר מדעותיהם של מתן וילנאי או עוזי דיין, למשל.

כך למשל, בדומה לפטרונו החדש בפוליטיקה, נתניהו, טרח יעלון לנצל את מרווח הזמנים בין שחרורו מצה"ל לכניסתו לפוליטיקה כדי לפרוש את השקפת עולמו בספר "דרך ארוכה קצרה". אין הפתעות גדולות בספר, מלבד עצם קיומו: נסו לדמיין את שאול מופז מנצל את כל ארבע דקות המעבר שלו ממשרת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון לכתיבת ספר. אך למרות הרעננות הציבורית שיש באקט זה, ראוי להתייחס לתוכן הקנקן ולא לאפסיות של הקנקנים האחרים.

"דרך ארוכה קצרה" הוא בעצם ניתוח ימני מובהק של המציאות הביטחונית והמדינית של ישראל, דרך עיניו של קצין יפה בלורית ותואר שכנראה מעולם לא טעה: באוסלו הוא תמך, אבל הבין את הסכנות; את האינתיפאדה השניה הוא חזה, הוא ראה בהינתקות משגה קולוסאלי; וכמובן שמלחמת לבנון השנייה היתה נראית אחרת לגמרי, לו היה יושב בלשכת הרמטכ"ל.

בנוסף, אין לשוחרי ההידברות למה לצפות אם ייבחר יעלון לתפקיד שר הביטחון: יעלון מאמין כי במצב ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, אין טעם בניהול שיחות על הסדרי קבע, אלא שיש לעבור למצב של "ניהול הסכסוך", בכדי להסדיר את ביטחונה של מדינת ישראל וחייהם של הפלסטינים. היה ויבשילו התנאים, יוכלו הצדדים לדבר, אך עד אז – כאן בוגי מאמץ את דבריו של יריבו המר עו"ד דב וייסגלס – יש לחכות שהפלסטינים ייהפכו לפינלנדים.

משנתו הכלכלית של יעלון לא ברורה, מלבד דעותיו השטוחות והקלישאתיות בנושא שחיתות וניקיון כפיים. אה, נכון: יעלון נגד קיצוץ תקציב הביטחון. בנושאים החברתיים, כמובן שיעלון טוען שהחברה הישראלית נחלשה עם השנים, כיוון שהאחדות הלאומית התפוררה מתוך הרצון לשקט ושלום. יעלון רואה במסירת השטחים ובתגובות הקשות למספר ההרוגים במלחמת לבנון השניה עדות לכך, ומפציר בישראלים להבין כי "הדרך הארוכה – היא הקצרה ביותר" לשגשוג והצלחה.

מלבד השקפה זו, שעליה ראוי להתווכח, חובה לשים לב לאלמנט נוסף בספרו של יעלון: בניגוד לאמירותיו בראיונות הרבים שליוו את צאת הספר (ובמיוחד בזה המתרפס של עופר שלח ורביב דרוקר), יעלון אינו הקיבוצניק הצנוע שנתן את שנותיו למדינה בלי לצפות לדבר בתמורה. בוגי מאמין שיעלון הוא מפקד סיירת נפלא, מפקד אוגדה נערץ, אלוף פיקוד מושלם ורמטכ"ל הראוי להתמודד על משרת הכל יכול עם מותו של זה שיושב כרגע בשמיים. כך, מעיד על עצמו יעלון, שלא נתפס לתרבות השקר והספין של ימי אריק שרון, לא קידם עצמו בפוליטיקה הפנים צבאית (אז צנחנים לא עוזרים אחד לשני?) וכמובן עמד על רגליו האחוריות בכל פעם שהשחיתות והנלוזות איימו על סדר היום של הצבא.

ייתכן שהדברים נכונים. ייתכן שדבריו הבוטים וחסרי התקדים נגד עו"ד דב וייסגלס (ביניהם רמזים כי וייסגלס שיקר בדיווחיו אודות יחסיו עם הממשל האמריקני), אריק שרון, אהוד אולמרט וכמובן דן חלוץ נכונים. אך בכתיבתו האגוצנטרית ובצניעות המזויפת אותה הוא מייחס לעצמו, הופך יעלון את הצטרפותו לפוליטיקה לצעד טבעי עבור אדם המאמין כי כל אשר הוא נוגע בו הופך לזהב. "דרך ארוכה קצרה" מעיד שיעלון לא עושה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה היום. כותרת המשנה הראויה לספרו של האיש שימתג עצמו כנציג הפוליטיקה האחרת היתה צריכה להיות "אני ואני ואני ואני". בוגי יעלון תמיד היה פוליטיקאי, היום זה פשוט הפך רשמי.