שהמתנחלים יתנצלו

ההיסטריה בקרב המתנחלים הולכת וגוברת. ממשלת הפינוי הוקמה, והעקירה נראית ממשית מאי פעם. שברו המתקרב של חלום ארץ ישראל השלמה, הנראה אמיתי מאי-פעם, הוביל שלא במפתיע לצעדים נואשים של המתיישבים ההירואים בעיני עצמם. החל מפנחס ולרשטיין, שנפגע כל-כך מבגידתו הלא צפויה של אריאל שרון, עד שאיבד קשר עם המציאות והסיק שלכנסת אין סמכות לחוקק את חוק ההתנתקות, וכלה במתנחלי הגוש, שמדלגים מצעד קיצוני אחד למשנהו, בניסיון עקר לבטל את רוע הגזרה.

הניסיונות לחבק ולפצות את המתנחלים, בתקווה שהקרע בינם למגזרים רבים בישראל יתאחה לאחר המשבר, אינם מספקים אותם. מאז ומתמיד הם רוצים הכל - כל ארץ ישראל, כל הפלסטינים במקום אחר, בשמיים או בארץ, ועולם שמכיר כולו בתפקידו הייחודי של עם ישראל כאור לגויים, ובארץ ישראל כמרכז היקום. והנה הכל מתנפץ - בעולם הם מוקצים מחמת מיאוס, הטרנספר לפלסטינים נשכח מלב, רעיון ארץ ישראל השלמה מובל לקבורת חמור שמעורבת בה שמחה לאידם, משיחי השקר, ואפילו מרכז הליכוד, למרות הפייגלינים, יוצא נגד אמונתם.

לפני כשנה וחצי, טרם נאום ההתנתקות של שרון, אמר לי רב מנוה דקלים בביטחון מלא ובחיוך זחוח, שאלוהים רוצה שהמתנחלים יישארו בגוש קטיף, ולכן כך יהיה לעולמי עד. הוא דיבר באמונה תמימה ושלמה, כנראה על סמך שיחה צפופה עם היושב במרומים בערב שלפני כן. מה גדול הוא הדיסוננס - אלוהים הרי הבטיח בדידות מזהרת על פסגת העולם, אך אנשים בשר ודם מכתיבים התפלשות בחול של הגוש לקול מצהלות הקהל. שלוש אפשרויות עומדות בפני מי שאינו מבין את הסתירה: או שאפילו דוברת צבא ההגנה לישראל אמינה יותר מאל צבאות ישראל; או שאלוהים לא אמר את מה שייחסו לו; או שהשמאל, ובתוכו המפא"יניק אריק, אשמים. כמה לא מפתיע שבראש מצעד ההסברים ניצבת בגאון האפשרות השלישית.

אנשי יש"ע ותומכיהם חיו באשליות כל השנים, מנותקים מהמציאות ומהעולם הרחב, בו מתפשטים ערכי זכויות האדם במקביל להתמוססות הקולוניאליזם, למרות מכשולים ועיכובים רבים. השילוש הכיתתי "עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל", הוא נחלתם של לא יותר מקומץ אגואיסטים מנותקים, שרואים בעצמם את טעם קיומו של העולם. מהטעם הזה ברור כבר זמן רב, שהמשבר וחשבון הנפש של הדתיים-הלאומיים הם רק עניין של זמן, והנה הגיע הרגע הראשון בהתפכחות הכואבת. פינוי ההתנחלויות, בפרפרזה על המקורות, הוא דוגמא לצדק בנוסח "רשע ורע לו".

עשרה מיליון בני האדם שחיים בין הים לירדן משלמים כבר שנים רבות על ההזיה המתנחלית הפרימיטיבית, שתכניה הם אטימות, יהירות, ניצול, גזענות, התנשאות ומעין אדישות אכזרית לדם, לקורבנות המולך ולמשפחות הנהרסות יום אחרי יום. בדרך אל התהום ממשיכים המתנחלים להתעקש שדרכם תוביל לגאולה, מבלי להתבייש בהטפת המוסר לאלה שאינם מעוניינים בהתאבדות הקולקטיבית. לכאורה, על רקע היכרות אישית וקרובה עם לא מעט מתנחלים מקסימים, אדיבים ושוחרי טוב, מדובר בסתירה שקשה ליישב. בפועל, מצביע הפרדוקס הזה על יכולת ההרס האין סופית של אידיאולוגיות, של גזענות, ושל רעיונות המתקבלים על סמך אמונה דתית.

אפשר ואף רצוי להזדהות עם מצוקתם של אלה הנאלצים לעזוב את בתיהם לאחר שנות דור, אבל על ההזדהות הזאת גובר אושר עצום, מתוך הזדהות גדולה הרבה יותר עם רוב הישראלים, שמשילים מעצמם את העול הטראגי שהשיתו עליהם המתנחלים ב-30 השנים האחרונות; זו הזדהות עם ילדים בסיכון, עם קשישים נטושים ועם רבים אחרים, שהפניית המשאבים למלחמה המיותרת על השטחים, הותירה בשוליים המוזנחים והעצובים של החברה. ישראל שילמה מחיר כבד מאוד על מפעל ההתנחלויות, והגיעה העת לדרוש גם מהמתנחלים אמפתיה, ויותר מכך התנצלות ממעמקי לבם, על מה שעוללו לנו, ועל השנים שאבדו לבלי שוב בעידודם הפעיל.