מה מחבר בין ויקי וענונו, אם חד-הורית לילדה משכונת הקטמונים, לאתי חן, אם חד הורית לבן, שחולה בשחמת הכבד, מחלה חשוכת מרפא, ומוכרת כנכה עם 60% נכות בביטוח לאומי. ובכן, שתיהן נשים עובדות שלא יכולות להרשות לילדיהן ולעצמן תנאי חיים בסיסיים - אך במקום לשבת ולשקוע בתסכול, הן קמו ועשו היסטוריה בירושלים. ויקי ואתי הן חלק מ"המעברה" קבוצה ירושלמית של מחוסרות דיור ופעילות חברתיות שיישבה בניין נטוש (ברחוב השומר 7) בשכונת קטמון ח', בבעלות ארגון נעמת. בשבוע האחרון אישר להן בית המשפט להפעיל את המקום כמרכז קהילתי. המסר שלהן פשוט: אסור שיישארו בניינים ודירות נטושים בזמן שמחוסרי הדיור ברחובות, כחלק מחזון כולל להחזרת הדיור הציבורי.
זהו המבנה השלישי שהקבוצה פלשה אליו בירושלים, בצורת פעולה מעוררת מחלוקת. במבנים אחרים ברחבי העיר הם פונו בכוח בידי המשטרה או בידי מאבטחים פרטיים. הבניין הנוכחי עמד נטוש בשכונה לפחות שלוש שנים, בלי לשמש את תושביה. המשא-ומתן עם נעמת התנהל בדרכים שונות, במכתבים, בהפגנות ובאמצעות עורכי דין. המו"מ הגיע לסיומו, הרבה בשל ההבטחה של הפעילים לא להתגורר בניין. ההצלחה של המאבק נשענה בין השאר על הפחד של נעמת לזרוק נשים חד-הוריות לרחוב ולאבד תקציבים, מוניטין ותמיכה.
הבניין יופעל לשימוש השכונה בקטמון, אומרות ויקי ואתי, אך גם למען קהילות אחרות. זהו מסר מאוד רדיקלי. אין כאן דאגה סקטוריאלית, הקבוצה מבטיחה לסייע ליהודים דתיים וחילוניים, לערבים, ליהודים בני כל העדות, לרוסים ולאתיופים - כך הן כתבו על דף הפייסבוק: "כולנו פה אחד נלחמים למען מטרה אחת, לא יהיו מבנים סגורים וקהילות נטושות!".
מאות נכסים לא מאוכלסים, מאות משפחות ברחוב
בסיום המאבק הודו בקבוצת "המעברה" לרבנים למען זכויות האדם על התמיכה במאבקם העקרוני לקורת גג; ולנורית חג'ג' על הגישור בסוגייה הספציפית הזו. הם אף לא נטרו טינה והודו לנעמת על הנכונות להגיע לפשרה שתתמוך בפעילות קהילה חזקה, יוזמת ועצמאית. מאוחרי התודות עומדת גישה שהיא גם פרגמטית - מאבק לדיור חייב לערער על הרעיון שהמדינה מחד מונעת מאנשים לבנות בית איפה שבא להם, ומאידך לא מספקת את התנאים המינימליים שאדם עובד זקוק להם כדי להגיע לקורת גג. מצב כזה אינו לגיטימי.
רבים חשבו שהמחאה שהחלה בקיץ 2011 נעלמה. אך קבוצת "המעברה" מהווה חלק מההישגים של התקומה. אין כאן מקרה שבמרכז הקבוצה עומדות נשים, מזרחיות, ממעמד מוחלש, שעמדו על שלהן. קבוצות כאלו פועלות בכל רחבי הארץ, הן התגבשו בשל הרוח הגבית למאבק החברתי, הן באמת באות מתוך חיים של דיכוי וסבל. וכשהם מצליחות, כל החברה הישראלית מרוויחה. רק לאחרונה למדנו כי 450 נכסים שבבעלות עמידר לא מאוכלסים בגלל עיכוב בתקציבי השיפוץ - ובה בעת, יותר מ-2,400 משפחות ממתינות לאכלוס בדיור הציבורי.
נשים שחיות משכר מינימום, או מהבטחת הכנסה, ונושאות את ילדיהן ללא תמיכת בעל או משפחה, כבר לא מוכנות לחיות ברחוב, ללא דיור ציבורי. הן קמו על רגליהן כדי להזכיר שיש להן קול ודרישתן לגיטימית. זהו סיפור של חורבן קהילתי, שהתהפך ודורש את תיקון הבית וכרגע מפיץ אור לכל השכונות ברחבי הארץ.
יריב מוהר הוא דובר ארגון "רבנים למעז זכויות אדם" והיה פעיל ב"מעברה". עמדתו לא משקפת בהכרח את עמדת הארגונים