ביטחון, כך הורגלנו לחשוב, הינו עניין של המבינים בכך. גברים חמורי סבר המכריעים בהסתמך על ניסיונם הצבאי או ניסיונם המדיני של אחרים בצורך לבצע פעולות "ביטחוניות" או "צבאיות". כך, המאיישים את המטבחון המדיני-בטחוני, את המועצה לביטחון לאומי ואת ישיבות המטכ"ל הם (כמעט) רובם ככולם גברים. הם אלו שיחליטו על יציאה למלחמה, יצביעו על הסיכונים והסיכויים הטמונים בתקיפתה של אירן, ינכסו לבעלותם הבלעדית את הידע הצבאי-בטחוני, ניתוחן של מפות המודיעין, האקלים המדיני למשא ומתן עם הפלסטינים ואת המקום והזמן המתאים למתקפה או שלום.
לאור מציאות זאת, שאלת ייצוג נשים במוקדי קבלת החלטות בנושאי חוץ וביטחון נדחקת למקום זניח. והנה, גם כאשר עולה שאלת ייצוג של נשים במקומות אלה, הארץ רועשת. כך כפי שקרה כאשר בג"צ קבע בעתירתה של עמותת אתך-מעכי, כי על הממשלה למנות אישה לוועדת טירקל לבחינת אירועי המשט. והרי כיצד יעלה על הדעת כי אישה תוכל לגבש עמדתה באשר לשאלות הטומנות בחובן דיון חשוב בשיקול דעתם של קברניטי הצבא ועוטי חליפות הביטחון, בלי השתלטה בחייה על ספינה בלב ים? מלחמה וביטחון, כך חונכנו לחשוב, הם עניין לגברים, ותפקידן של הנשים, בהקשר המלחמתי, מתמצה בהזלת דמעה על המתים.
כך היא תמונת הייצוג ועיצוב הערכים בבואנו לדבר על הביטחון הציבורי, הלאומי. אולם כך היא גם התמונה כאשר מדברים על ביטחונם האישי של האזרחים בתוך ביתם ובתוך הקהילה. נראה כי גם התשובה לשאלה מהו הביטחון האישי של כל אחת מאתנו, נענית על ידי "המבינים" בכך. והרי אין זה שונה משאלות של מדיניות חוץ ושלום; גם בביטחון האישי, נשים הן הקורבנות העיקריות לאלימות בתוך הבית והמשפחה, כפי שמצוין כיום ברחבי העולם.
דוגמא מובהקת להדרתן של נשים ממוקדי ההכרעות הנוגעות לביטחונן מצויה בהליך קבלת ההחלטות במשרד לביטחון פנים לפיו נקבע כי הגברת הביטחון במרחב הציבורי מחייבת חלוקת נשקים למאבטחים. בעת קבלת החלטה זאת, לא היו מספיק נשים אשר ייזעקו כי נשקים קטלניים אלה, אותם הביאו העוסקים בשמירה לביתם, עתידים להוביל למותן של 12 נשים. קולן של נשים אלה אשר נרצחו בביתן, לעיתים למול ילדיהן, נאלם בשעה שניתן אקדח מעשן ברישיון למאבטח אשר מביאו לביתו בתום יום העבודה.
אין מספיק נשים בזירה הציבורית שייזעקו את העובדה כי אווירת המלחמה והביטחון תגרום בסופו של היום לאלימות כלפיהן.
לשנות את השיח הביטחוני
ברוח זאת, בהעדר קול זה, דורשים ארגוני הנשים, ובראשם 'אישה לאישה' בשיתוף עם מרכז תמורה, קואליציית נשים לשלום, פרויקט מדד מגדר לביטחון, ועמותת איתך מעכי, כי המשרד לביטחון פנים יפעל ליישם את החוק הקובע כי נשקי המאבטחים לא יגיעו לבתים, על מנת להוציא ממעגל הביטחון האישי את האקדחים המונחים על שולחן המטבח במערכה הראשונה. עבור 12 נשים שנרצחו בעשור האחרון מאקדחים אלה, ההצגה הזאת הסתיימה בטרגדיה.
חשוב להדגיש, כי שאלת ייצוגן של נשים במוקדי קבלת החלטות אשר קובעים מהו הביטחון הלאומי, כמו גם כיצד שומרים על ביטחונן של אזרחיות ואזרחים בתוך משכנם הפרטי, שזורה בתשובה מהו "ביטחון". כל עוד גברים בלבד ואנשי ביטחון יקבעו עבורנו, כיצד ניתן לשמור על ביטחוננו, לא נהיה בטוחות, לא נצליח להיאבק באלימות, לא יושג שלום, פנימי או מדיני.
על הקשר בין ייצוג נשים, מניעת האלימות כלפיהן ומתן הגנה עליהן, הוצהר בשנת 2000, עת התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 1325 הקוראת למדינות לכלול נשים במוקדי קבלת החלטות בנושאי ביטחון ושלום. ההחלטה מכירה בכך כי נשים הינן קורבנות לאלימות מגדרית ומודעת לחובה של מדינות לספק הגנה על נשים. ברוח ההחלטה, אשר חלקה אומץ במדינת ישראל, חלה חובת ייצוג לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בכל מוקדי קבלת ההחלטות, לרבות בנושאי חוץ וביטחון.
החלטה זאת, חשוב לציין, איננה החלטה העוסקת בקידום מעמד האישה (על אף שבוודאי מבקשת היא לחזק את הנשים). ההחלטה עוסקת במלחמה ושלום. היא עוסקת בזכות ובחובה לכלול נשים בתהליך הקובע מהו ביטחון "אישי" ו"מדיני". ההחלטה מבקשת לעצב מחדש את השאלה כיצד מושג ביטחון, לרבות ביטחון אישי, ומיהו הציבור אשר יש להגן על בטחונו.
ולסיכום נאמר: ביום המאבק נגד אלימות כלפי נשים הזעקה איננה רק ביטחונן של הנשים במטבח, הזעקה הינה ביטחונן של נשים במרחב הציבורי, ביטחונם של כלל האזרחים. עבור השגת ביטחון זה, יש צורך לשנות את השיח ולקבוע כי השיח הביטחוני, זה שבבית וזה שנישא על טנקים, אינו שייך לאף אחד בלבד, איננו יצירתו של שום גנרל או עוטה חליפה שחורה חמור סבר.