להם מותר, לנו אסור

דבריה של תנ"צ, בדימוס, מירי גולן, שעמדה בראש חקירת פרשת רמון, בראיון לברוכי קרא בערוץ 10 השבוע – צריכים להבהיל כל אזרח שוחר צדק. בתשובה לשאלת המראיין מדוע טרחו היא ואלוף גדי שמני להיפגש עם הקצינה המנושקת בשבת וללחוץ עליה בכל כובד משקלם להגיש תלונה ולהעיד נגד רמון ענתה גולן:"היה אירוע, המתלוננת לא רוצה להעיד, נשב לנו ונשלח אותה לדרכה ואיש הציבור הנכבד עניינו לא יתברר". על-פניו דברים ראויים, כביכול. בפועל – שערוריה: זו בדיוק ההוכחה לדבריו של חיים רמון על רדיפה. אולי הקצינה ידעה למה היא לא רוצה להעיד? אולי היא ידעה שלא היו דברים מעולם (למרות הקביעה אחר-כך של בית המשפט על מעשה "מגונה"), אולי סתם לא רצתה את הסבל הכרוך במשפט, אולי הבינה שגם אם היה משהו – הוא היה בתחום הלגיטימי בין גבר לאישה?

אבל הדבר החמור ביותר הוא שבעצם המעשה של מירי גולן היה בעצם שיבוש הליכי חקירה לכאורה. שהרי עדים בחקירה צריכים למסור את עדותם באופן חופשי משוחרר מלחצים בלתי הוגנים. ברור שאם מישהו מטעמו של חיים רמון היה לוקח את הקצינה לשיחה ומשפיע עליה שלא להעיד – היו מעמידים אותו לדין על שיבוש הליכי חקירה - מעשה חמור בספר החוקים שהעונש עליו מספר שנות מאסר לא מעטות. אז למה מה שאסור לחיים רמון – מותר למירי גולן? איפוא השוויון בפני החוק? כשחיים רמון צועק חמס, על אי-הצדק שנגרם לו הוא צודק, וזו רק אחת הדוגמאות.

מבקר המדינה ביקר קשות את התנהלותן של תנ"ץ גולן ושל פרקליטת מחוז תל-אביב בנושא אי מסירת האזנות סתר לידי הסנגוריה, והכחשת עצם קיומן של האזנות אלו. הראיונות של אנשי המשטרה והפרקליטות בנושא מוכיחה על צביעות ומוסר כפול. כאשר אצל אנשים כמונו, שלא לדבר על אישי ציבור, אירעה התנהלות שגויה – הדבר הופך מיד לפלילי. רק אצל אנשי החוק טעות היא דבר אנושי. בשבוע שעבר "טעו" התובעים במשפט אולמרט ושרטטו לעדה המרכזית בתיק ראשונטורס מה עליה לאמר בעדות. שוב תקלה. שוב סליחה.

אז למה לפני מספר שנים עמדו אותם שלטונות חוק על העמדתו לדין של שר המשפטים דאז יעקב נאמן כאשר טעה במסירת פרטים בתצהיר לבית המשפט? תשובה: כי מה שמותר לאנשי אכיפת החוק – משטרה ופרקליטות – אסור לחיים רמון, ולאף אחד אחר.

אם יש לי תקווה מהאירועים האחרונים היא שאנשי אכיפת החוק יבינו שהחיים אינם שחור לבן כפי שהם מאמינים. ושלא כל טעות אנושית היא בגדר מעשה פלילי. ועוד מילה לאנשי המשטרה והפרקליטות לאור פרשת רמון: אתם חוששים לאבד את אמון הציבור, ובצדק: כאשר אתם מופיעים בציבור כמו האינדיאנים המוסיפים לחגורתם כל גולגולת של מי שניצחו – הציבור לא נותן בכם אמון.

ולסיום הערה בנושא שצף ועולה כל העת על ידי מתנגדיו של חיים רמון. הם מטיחים בו שאם הוא באמת סבור שנעשה לו עוול – היה עליו להגיש ערעור. זוהי כמובן טענה של תיאורטיקנים. בחיים, הדברים שונים: חיים רמון בחר שלא לערער משום שלא רצה לעבור שוב את הסבל שבקיום משפט נוסף, זאת כאשר ההרשעה היתה מינורית ברמת העונש והעיקר – אין בה קלון. חיים רמון הבין, ובצדק, שיוכל לחזור לחיים הציבוריים אם יחפוץ בכך. הוא רצה את החיים שלו בחזרה, ולא להשחית עוד כשנתיים בהמתנה להליך משפטי הגורם סבל גם לצד הצודק. חיים רמון לא חשש מהתוצאה, הוא פשוט רצה להמשיך לחיות כמו אדם נורמלי. את זה, אנשי הפרקליטות והמשטרה שאצלם הכל מסתובב סביב הרצון להשיג עוד הרשעה – לא יוכלו להבין, לעולם.


• הכותב הוא יועץ אסטרטגי ובעלים-שותף במשרד רימון-כהן-שינקמן