אל תגעו לי באימו

בסוף השבוע שעבר, חזרתי בעל כורחי אל ימי בגרותי ואל ניחוחות ריחו של מרד הנעורים האישי שלי. הציפו את זכרוני תמונות נעות, שבהן נראו אני וחבריי מדרימים במהירות לכיכר דיזינגוף או לגינת שינקין אחרי שעות הלימודים בתיכון עירוני ה' בת"א, ויושבים שעות על גבי שעות על ספסלים מלוכלכים בדיו של קריקטורות שכתבו נוער השוליים של אז. היינו מדברים על מוסיקת רוק עכשווית, מנגנים קצת ובעיקר מתנצחים: של מי הצבע בשיער יותר יפה ולמי יש יותר חורים במקומות, לא מקומות, בגוף.

הדבר שהעלה זיכרונות אלו מנבכי הנשייה של מוחי הוא ההחלטה ההזויה של משרד החינוך להילחם בבני נוער לובשי שחורים, הצובעים את שערם, ומאזינים לז'אנר פופולרי של מוסיקת רוק בשם "אימו". ההחלטה היא חלק מתוכנית כוללת של המשרד למניעת התאבדויות בקרב בני הנוער הכוללת הכשרת מאבטחים בבתי הספר, הדרכות למורים והורים, שיעורים לתלמידים על סכנות המסרים באינטרנט ואיתור קבוצת סיכון. לתוכנית כשלעצמה ישנה מטרה נעלה וראויה, אך מסופקני אם לרפלקס המותנה אודות הקשר בין העדפה מוסיקלית וצבע שיער לנטיות אובדניות ישנו אחיזה כלשהי במציאות.

מוזיקת ה"אימו" (קיצור של Emotional) היא תת-ז'אנר של הארד-רוק פאנק. המונח "אימו" מחבר מספר וריאציות שקשורות אחת לשנייה כיוון שהן בעלות מוצא משותף. במקורו המושג "אימו" שימש לתיאור הסצנה בוושינגטון בשנות ה-80 ושל הלהקות הקשורות לסצנה זו. המושג "אימו" בא מהעובדה שלעיתים קרובות, במהלך ההופעה חברי להקת ה"אימו" היו מתנהגים בצורה מאוד אמוציונלית ורגשנית. עובדה זו גרמה לערפול בהבנה של תחום הז'אנר.

לגופו של עניין, הז'אנר הזה הוא לא יותר מנדבך נוסף בשרשרת ההיסטוריה של המוזיקה, כאשר החוק התמידי בהעדפה המוסיקלית הוא חוק השינוי. בשנות ה-50 וה-60 היו אלו הרוק והג'אז. בשנות ה-70 היה זה הדיסקו. בשנות ה-80 להקות הפופ השונות, בשנות ה-90 הרוק הבריטי ומוסיקת הגראנג'. עכשיו הגיע תורו של ה"אימו", שבבסיסו אינו שונה מהותית ורגשית בטקסטים ובאופן ההופעה שלו מז'אנרים אחרים פורצי דרך בתחום המוסיקה.

ההחלטה להילחם בז'אנר מוסיקלי מסוים היא כרוניקה של כשלון ידוע מראש. המיתוס (שנופץ לאחרונה ע"י תום שגב במוסף "הארץ") אודות החרם של בן גוריון על ההופעה של "הביטלס" בארץ, בטענה שהם מקלקלים את הנוער, צריך להדהד בראשם של ראשי משרד החינוך. המוסיקה סופה לנצח, ולו רק בגלל העובדה שהיא סחורה המוצעת לכל דורש, כמו שאר המוצרים המוצעים בשוק הסחורות, אך עם יתרון בולט - היא מאפשרת חוויה של הסובייקטיבי בתוך הקולקטיבי, היא חודרת אל חדרי ליבו של כל נער ואיש במלודיה ובטקסטים שהיא מציעה ומאפשרת הזדהות רגשית עם חוויות של אחרים. מעבר לכך, היא מאפשרת "מרחב ציבורי" אלטרנטיבי אמיתי לאלו שמרגישים, לעיתים, ניתוק וזרות מהסביבה הקרובה אליהם. אחרת, אותם בכירים ימצאו את עצמם מתנצלים כמו שהתנצל, לאחרונה, שגריר ישראל בבריטניה בפני להקת "הביטלס" על ביטול הופעתם בישראל בשנות ה-60.

נער הייתי וגם בגרתי, והיום אני מבין יותר מתמיד שאין התבגרות אמיתית ללא התמרדות תרבותית בגיל הנעורים. היא חיונית לחברה ומשמשת פונקציה חיובית בהתפתחות הקוגנטיבית והרגשית של הנוער. בפעם האחרונה, אם זכרוני אינו מתעתע בי, שמישהו יצר בארץ מוסיקה עם טקסט אובדני היה זה לא אחר מזמר מוכר ומנוכר לעצמו בשם אביב גפן. כיום הוא לא יותר ממוזיקאי בורגני, עשיר ושבע המפיק מוסיקה קיקיונית לזמרות מיינסטרים.