למען רווחת ילדינו

כולנו מכירים את המרוויחים הרשמיים מפיגועי הטרור: הקיצונים מ-2 הצדדים. אבל מעניינת לא פחות רשימת המרוויחים הלא רשמיים. אותם שמקובל לחשוב שהמצב הזה נכפה עליהם ושהם רק מגיבים לטרור. חשוב שנזכור מי מרוויח מזה ובעל אינטרס סמוי שהמצב יימשך. 2 סקטורי מפתח בישראל עושים הון מהטרור: הסקטור התקשורתי והסקטור הביטחוני. הפוליטיקאים, ביניהם, מנצלים את הדם לטובתם.

הסקטור התקשורתי:

כולנו זוכרים בתחילת האינתיפאדה את זריקת האבנים במקומות בהן היו מצלמות טלוויזיה. כולנו זוכרים את הסברי אנשי הצבא שזריקת האבנים מתחילה אחרי שמגיעים צוותי הטלוויזיה. נתאר לעצמנו מצב דמיוני שבו האינתיפאדה לא היתה תופסת כותרות – האם תסכימו שקיים יש סיכוי שמעגל הדמים היה מתקצר בהרבה?

ובתעשיית המדיה יודעים זאת היטב – כותרות מפחידות מוכרות עותקים ומעלות רייטינג. העם בישראל התרגל להיצמד לטלוויזיה ולקרוא יותר עיתונים כשיש חדשות רעות. לכן, לא מפתיע שאנו מתעוררים כל בוקר לציטוט חדש מפי מופז – ציטוטיו הלוחמניים מגדילים מכירות ורייטינג, והוא מוביל אותנו ישר אל חבורת מזדנבי התקשורת, הלא הם הפוליטיקאים שיעשו הרבה בשביל לתפוס כותרת.

זה אולי אירוני אבל הפנסיה של אריק שרון תהיה מוגדלת עוד יותר אך ורק בגלל הפיגועים האלו – אחרת לא היה נבחר. עכשיו בזכות הפיגועים תהיה לו גם לישכה עד סוף ימיו. אף אחד גם לא היה שומע על מופז אלמלא הפיגועים. בזכות ההרג והדם מופז יגיע לשפיץ כמו שהגיעו רבין, ברק ושאר חברי החונטה הגנרלית שלנו.

זה אולי מקומם לחשוב אבל האנשים האלו הם בראש רשימת המרוויחים מהטרור לא פחות מיאסר עראפאת. זוכרים את ביבי ומסע ההרצאות למלחמה בטרור? האיש הרוויח הרבה מאוד דולרים בזכות הטרור וברק הוא בסך הכל ממשיך דרכו. זה יכול להסביר התנהגויות תמוהות ופליטות פה של פוליטיקאים ישראלים כמו זו של אריק בדבר היות אבו מאזן אפרוח בלי נוצות. אבו מאזן היה הראשון שהעז לצאת בגלוי נגד ערפאת וכנראה שלאריק זה לא היה נוח כי אריק עצמו נבחר רק בגלל ערפאת. זה גם יסביר את ההתנקשות הראשונה שלנו בפצצה המתקתקת לאחר שהוכרזה ההודנה. (חשוב להבהיר כי הח"מ הוא בעד התנקשויות אבל לא כשהן הראשונות לאחר הסכמה על הפסקת לחימה)

לפוליטיקאים יש סיבה נוספת לחמם את הסכסוך - הפיגועים מסיחים את דעת האזרחים מחוסר התפקוד שלהם בנושאים אזרחיים. במקום להלחם בנגעי השחיתות, בתאונות הדרכים, במקום לחפש תקציבים לחינוך ותשתית ולהקטין פערים, כשיש פיגוע – כל הנושאים החשובים האלו זזים הצידה. אם יש פיגוע, שמירה על זכות השתיקה כבר לא נראית נורא.

וחונטת הגנרלים שלנו מביאה אותנו אל הסקטור השני שמרוויח מהפיגועים – הסקטור הביטחוני:

קצת קשה לבקר את הסקטור הזה שנולד כדי לשמור על ביטחוננו והרי צה"ל הוא צבא העם. אבל צמיחתו לממדים מפחידים בצד אי יכולתו לספק את הביטחון בפועל, מכריחים אותנו להרהור נוסף על תרומתו לאי השלום.

בהערכה גסה, כחצי מליון אזרחים כאן מעורבים במישרין בלהתפרנס מהבעיות הביטחוניות שלנו ועוד חצי מליון בעקיפין. עשרים אחוז מהעם שלנו מתפרנס ממלחמות. זה הרבה פחות מאשר אצל שכננו. גם התקציב השנתי שלנו, 40 מיליארד ש"ח (מהם 10 סיוע אמריקאי), גדול פי כמה מתקציב כל הרשות הפלשתינאית. אני תוהה מה היה קורה אם היינו מעבירים מיליארד אחד לספרי לימוד פלשתינים ראויים שלא יכללו הסתה, או אם היינו שולחים חמישים אלף מתנדבים לעבוד בבתי חולים בעזה. זה היה תורם למצב הביטחון קצת יותר מעוד גדוד או טנק.

כל האנשים האלו, אחים וילדים שלנו, בנו את בתיהם וחשבונות הבנק שלהם על מעגל הדמים והאימה הזה. לא בטוח שהם יהיו אובייקטיביים כשיצטרכו להחליט לנתק את מקור הפרנסה שלהם ולחפש עבודה או מקצוע חדשים.

לסיום, אם נשווה את גודלן של תעשיות המדיה והביטחון של ישראל ושל פלשתין המתהווה, שלנו גדולות עשרות מונים משלהם, ואנו עלולים לגלות שהקושי לסגור את מעגל האימה הזה אינו רק מתוך רצון הפלשתינים להישגים במשא ומתן המדיני אלא גם מתוכנו.