האם יובל כותבת על נדב ריימונד
"יש אנשים שלוקח שנה להכיר ויש כאלה שבכמה שבועות נכנסים לך ללב", אמר לנו חבר של נדב. כזה הוא היה, כובש ואהוב. הסיפורים עליו לא מפסיקים לזרום אלינו. סיפורים המצטלבים ומתחברים למארג המבטא את כל מה שידענו עליו. נדב. יפה תואר, אציל נפש, רחב לב. מג'יד פראג', מחנכו של נדב בתיכון שאב לדבריו את הכוח להתחיל את יום העבודה שלו מהנוכחות קורנת החום של נדב. כל בוקר, הוא סיפר לנו, הניח נדב ראש על כתפו ואמר, "בוקר טוב המחנך".
לפני הכניסה לעזה של כיתה אחרת במחלקה, נדב רץ לחייל שהתחיל לעשות את דרכו והגיש לו את הברכית שלו. "קח אותה", אמר לו, "הברכית שלי היא טובה משלך", וזאת למרות שידע שבכל רגע גם הוא אמור להיכנס פניה ויזדקק לה. הוא תמיד נתן את כל מה שהיה לו, בלי היסוס, בנדיבות שלא ידעה גבול. נדב רצה להצטרף לחברים שלו מ-101 שנכנסו לעזה ביומו הראשון של המבצע וכעס שהוא לא איתם. שמחנו שיצא לקורס מ"כים מיד עם סיום המסלול והיינו מוכנים להתמודד עם התסכול שלו בשמחה. מהרגע שירד לדרום דאגנו מאד, כל יום, אבל בלב פנימה לא האמנו שיקרה לו משהו. בטח לא הרע מכל.
עברו 59 ימים מאז ההודעה.
עברו יותר מ-77 ימים מאז שנפרדנו ממנו בפעם האחרונה [נכון ל- 23.9]. אנחנו עדיין חשים את מגע הלחי המשיית שלו בכף היד, את זרועותיו מחבקות אותנו, את נשיקותיו. זוכרים כל מבט, כל חיוך, את דרך הליכתו - כל כך חי הוא מתהלך ביננו. אנחנו משתוקקים להמשיך לחוש ולזכור אותו בעוצמה הזאת. ואנחנו פוחדים שלא נצליח.
הגעגוע אליו קורע, מערפל ומטשטש. געגוע לדברים הפשוטים והחשובים: לשיחות הטלפון בערבים, גם כשלא היה משהו חשוב להגיד. העיקר לשמוע את קולו ולדעת על פיו איך הוא מרגיש. לראות אותו. לטפל בו. להכין לו עוגיות. נס קפה. לבשל לו. הכמיהה שרק מתעצמת להרגיש את מגעו. נשאר חור ענק, כואב ושורף את הנשמה, שהולך איתנו לכל מקום. החיים שלנו בלי נדב יהיו חסרים. משהו יקר ועצום נלקח מאיתנו לתמיד. ובלי נדב, בלי איכויותיו, בלי חיוכו, גם העולם איכשהו כבר לא יהיה שלם
סמל נדב ריימונד, חייל בקורס מפקדי כיתות בן 19 משדמות דבורה, נהרג ב-28 ביולי במהלך חילופי אש באירוע חדירת מחבלים ליד קיבוץ נחל עוז דרך מנהרה