האחות צליל כותבת על מידן ביטון
מידן היה ילד כל כך שמח, שאהב לצחוק ולהצחיק אחרים. הוא ידע לחקות אנשים וזכר המון בדיחות בעל פה, פשוט סטנדאפיסט. תמיד ידע להיות חבר ממש טוב כשצריך, להגיש עזרה ולהיות שם ברגעים הקשים. מסביב למידן תמיד היו חברים וחברות הוא היה ?מסמר הערב? בכל מקום שרק הלך, התיידד עם אנשים בקלות רבה, וזוהי תכונה שצריך לקחת ממנו: תמיד להיות שמחים ואופטימיים ולקבל כל אדם ואדם באופן שווה.
מידן היה הבן אדם הכי חי שיכול להיות וקשה לעכל שהוא לא בין החיים ולא יחזור עוד. קשה להתרגל לשקט ששורר בבית בלי המוזיקה שהיה משמיע בקולי קולות או הצחוק שלו . כבר עבר חודש מאז שנהרג והגעגוע רק הולך וגובר, אנו מתרחקים מהימים שראינו אותו והזמן חולף ונפער חור ענקי בלב שמידן חסר כדי למלא אותו. כמו שמידן רשם בפייסבוק לפני כשנה ?נולדתי מנצח בחיים לא הפסדתי, אבל איך לעזאזל מנצחים געגועים?? והשאלה שלנו המשפחה היא איך באמת מנצחים אותם, את הגעגועים האלה, וממשיכים לחיות בלעדיו
רב-טוראי מידן מימון ביטון, לוחם בחיל השריון בעוצבת "סער מגולן", בן 20 מנתיבות, נהרג ב-28 ביולי מפגיעת פצצת מרגמה סמוך ליישוב במועצה האזורית אשכול