אני זוכר היטב ארוחת צהריים שאכלתי לפני יותר מעשור עם יאסר ערפאת, זמן קצר לפני שהוא חלה במחלה מסתורית שהובילה לבסוף למותו. כדי להיכנס למתחם הנשיאותי המבודד במוקטעה שברמאללה, צריך היה לעבור באותה תקופה דרך מבוך של הריסות. הייתי שם באותו יום יחד עם אורחים מישראל. אחד מהם היה חובש כיפה, ולכן ערפאת דאג שיוגש אוכל כשר. ברקע השתוללה האינתיפאדה השנייה, ורוב הישראלים האמינו שאילו רק היה יכול, ערפאת היה זורק את כל היהודים לים.
אחד האורחים הישראלים שאל את ערפאת אם לדעתו ליהודים יש בכלל מקום בארץ הזו ובאזור שלנו, במזרח התיכון. תשובתו של ערפאת הייתה ברורה: "על מה אתה מדבר? ברור שכן. יוסף עזב את שכם בזמנו וירד למצרים, הפך לראש ממשלה ועשה שם עבודה לא רעה. משה החליט אחר כך שהוא רוצה לחזור לכאן וסחף את העם אחריו. כולנו שייכים לארץ הקודש". לאחרונה אני נזכר הרבה בשיחה הזו, ובכלל ביחס המורכב של ערפאת לישראל וליהודים. הסכמתי מכל הלב עם דבריו על הקשר של צאצאי יוסף לארץ הזו.
בחודשים האחרונים, המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בהובלת ארה"ב נקלע לקשיים, על רקע דרישת ממשלת ישראל שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. הדיון בנושא נראה לי כהסחת דעת מיותרת מהנושאים החשובים ביותר שעומדים בפני צוותי המשא ומתן לתכנן את העתיד המשותף של שני העמים בארץ הזו. ייתכן שמדובר במהלך מחושב, מזימה שנועדה למנוע משני הצדדים להגיע להסכם.
קצת היסטוריה: הפעם הראשונה בה העולם הערבי הציע לישראל הסכם שלום הייתה במסגרת "תכנית פאהד" מ-1981. פאהד, נסיך הכתר הסעודי, הציע אז שלום לישראל בשם מדינות ערב, בתמורה לנסיגה מלאה לקווי 1967, פירוק כל ההתנחלויות, הכרה בזכות השיבה לפליטים הפלסטינים ותשלום פיצויים לפליטים שיבחרו לא לממש את הזכות הזו. הלב שלי כמעט יצא ממקומו מרוב שמחה, כאשר הנסיך סיפר לי בשיחת טלפון על כוונתו להציע תכנית שלום לישראלים. ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, דחה את התכנית ואמר כי מדובר במזימה שנועדה להביא להשמדת ישראל.
20 שנה לאחר מכן, הגיעה הצעה טובה יותר מהעולם הערבי לישראל יוזמת השלום הערבית, שנוסחה על ידי נסיך הכתר הסעודי עבדאללה, שבינתיים הפך למלך סעודיה. היוזמה מבטיחה לישראל שלום מלא ויחסים כלכליים עם 57 מדינות ערביות ומוסלמיות, בתמורה לנסיגה לקווי 1967 (עם חילופי שטחים) ומציאת "פיתרון מוסכם" לסוגיית הפליטים. שגרירים ישראלים יישלחו לכל פינות העולם, שגריריות ונציגויות מסחריות ייפתחו בישראל, והכי חשוב לדעתי אנשי עסקים מישראל יוכלו להכיר שותפים ולמצוא הזדמנויות בעולם כולו, מקזבלנקה, דרך דובאי ועד לקואלה לומפור.
הממשלה שלכם מתעלמת מההקשר הרחב
ממשלת ישראל הנוכחית, שמעוניינת כל כך לקבל הכרה פלסטינית במדינה היהודית, מתעלמת לחלוטין מן האפשרות להגיע להסכם שבמסגרתו ישראל תקבל הכרה ולגיטימציה מעשרות מדינות באזור. יש האומרים שהיוזמה היא לא יותר מתכסיס שנועד להציף את ישראל בפליטים פלסטינים. האמירה הזו רחוקה מן האמת ומבוססת על בורות. יוזמת השלום הערבית, שמקובלת על כל העולם הערבי-מוסלמי, קובעת כי בעיית הפליטים הפלסטינים תיפתר על בסיס פיתרון צודק ומוסכם על ישראל.
יוזמת השלום הערבית, במילים אחרות, לא נועדה לכפות שינויים דמוגרפיים או מדיניים, שייעשו בניגוד להכרעותיהם הדמוקרטיות של אזרחי מדינת ישראל. כל מימוש של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, יתקיים אך ורק על בסיס הסכמה מלאה של ממשלת ישראל. הנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, אמר דברים דומים במפגש שקיים עם סטודנטים ישראלים במוקטעה לפני כמה חודשים.
כל זה מחזיר אותי לאותה שיחה עם ערפאת. ב-1981 ערפאת תמך בתכנית פאהד, ב-1988 הוא הכיר בישראל, ב-1993 הוא חתם על הסכם אוסלו מול ראש הממשלה, יצחק רבין, וב-2002 הוא תמך ביוזמה הערבית. וכפי שמוכיחה השיחה שקיימנו בלשכתו באותה ארוחת צהריים, הוא הכיר בהיסטוריה העתיקה של העם היהודי באזור שלנו, ובקשר הרוחני העמוק של היהודים לארץ הקודש. בעיניי, העובדה הבסיסית שליהודים וערבים בין אם הם נוצרים או מוסלמים יש מורשת משותפת בארץ המשותפת הזו, אינה קשורה להחלטות של דיפלומטים או פוליטיקאים. זו פשוט עובדה.
כאשר אדמונד רוטשילד ביקר בפלשתינה ב-1914, הוא הפציר במנהיגי הציונות לחיות בשלום עם "אחיהם" הערבים-פלסטינים, שכן כולנו ילדיו של אברהם. אני עדיין מאמין שהעתיד של שתי המדינות שלנו, הישראלית והפלסטינית, מתבסס על הכרה במורשת המשותפת שלנו כיהודים, מוסלמים ונוצרים.
הכותב הוא איש עסקים פלסטיני, יליד שכם. נחשב זה עשרות שנים לבכיר אנשי העסקים ברשות הפלסטינית וחבר בקבוצת אנשי העסקים הישראלית-פלסטינית BTI שפועלת למען הסכם שלום.
המאמר תורגם על ידי אמיר תיבון
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד