דו"ח טירקל: "ישראל נהגה בהתאם לחוק הבינ"ל"

(צילום: רויטרס ודובר צה"ל, עריכה: גדי וינסטוק)

שמונה חודשים לאחר השתלטות חיילי השייטת על ספינת ה"מאווי מרמרה", קובעת ועדת טירקל כי ישראל נהגה בהתאם לחוק הבינלאומי במבצע ההשתלטות, ומשבחת את התנהלות הלוחמים במבצע. הוועדה קובעת כי החוק הבינלאומי "מתיר לתפוס ספינה מרגע שיש אינדיקציה שבכוונתה לשבור סגר ימי" ומוסיפה כי לפי גישות מסוימות, היה זה לגיטימי להשתלט על המשט עוד כשיצא מטורקיה.

לדו"ח שני חלקים: חלקו הראשון עוסק בהיסטוריה של ישראל ברצועת עזה מאז 1967, והוא מונה 100 עמודים, וחלקו השני, המונה כ-80 עמודים, עוסק באירוע ההשתלטות על המשט ב-31 במאי 2010. חלק זה קובע כי מותר היה להשתלט על המרמה במים בינלאומיים, משום שהחוק הבינלאומי מגדיר כי מותר לתפוס ספינה מרגע שיש אינדיקציה שבכוונתה לשבור סגר ימי. עוד מוסיף הדו"ח כי "היו גם סיבות מבצעיות לעלות על הספינה במקום שעלו עליה". כן נטען, כי על פי גישות מסוימות, מותר היה להשתלט על הספינה אף בארץ מוצאה.

הוועדה מדגישה כי לאנשי המרמרה אסור היה להתנגד להשתלטות, ומשבחת את התנהלותו של צה"ל: "אפילו שהיה מותר לירות ירי אזהרה, ישראל לא עשתה זאת, ובצדק".

מניתוח הוועדה עולה כי בין נוסעי הספינה היו שתי קבוצות: הגדולה, שמנתה 500 איש, ובה היו פעילי זכויות אדם שלא פעלו באלימות. הקבוצה השנייה, שמנתה כ-100 איש, מתוכם 40 פעילי IHH, הפעילה את האלימות. כאשר הקפטן של הספינה קרא למשתתפים לרדת לבטן האנייה, הקבוצה הראשונה נשמעה להוראותיו, ואילו אנשי הקבוצה השנייה עלו לעבר הסיפון והתארגנו בקבוצות ללחימה. "החיילים פעלו במקצועיות מאוד גדולה בהחלפת נשקים בין קטלני יותר לפחות".

מתוך תשעת ההרוגים, ארבעה היו חברי ארגון IHH, ארבעה חברים בארגונים אסלמיים אחרים, והרוג תשיעי היה בעל אזרחות כפולה אמריקאית וטורקית. לדברי הוועדה הוא נשמע אומר: "אני מתפלל שאללה יעניק לנו סוף טוב כמו לאותם שהידים".

בדו"ח מצוין כי הוועדה בחנה 133 מקרים של הפעלות כוח בספינה: 127 אירועים היא הצליחה להסביר ולהצדיק, לשישה אירועים, שלושה מתוכם אירועי ירי, לא מצאה הוועדה הסבר.

הדו"ח מתאר בהרחבה את אירוע השתלטות, ומציין כי חיילי צה"ל השתמשו בארבעה סוגי כלי נשק לא קטלניים: אקדח "טייזר" בתצורת שוקר ללא ירי, רובה "רמינגטון 870", שהוא נשק חם שניתן לעשות בו שימוש כנשק פחות קטלני, רובה צבע "טיפמן 98" ורימון הלם.

בהתייחס לאירוע ההשתלטות נקבע כי "ההשתלטות על המרמרה החלה בניסיון לעלות על סיפונה מספינות של חיל הים. ניסיון זה כשל בשל התנגדות אלימה של חלק ממשתתפי המשט, שכללה זריקת חפצים לעבר החיילים, התזת מים מזרנוקים לעברם, חיתוך הסולמות עליהם טיפסו באמצעות מסור חשמלי, סינוורם, ועוד". בשלב זה, הוחלט כי 15 חיילים יורדו ממסוק. "החיילים נתקלו באלימות קשה", קובע הדו"ח, "שלושה מהם נלקחו לבטן האנייה כשהם פצועים, שניים נורו, ואחרים סבלו פגיעות גופניות קשות. בתגובה, ירו החיילים מנשק פחות קטלני, וכן ירו אש חיה".

בדו"ח נכתב כי "לחוסר היכולת לזהות את כוונות ה- IHH הייתה השפעה ישירה על התכנון והביצוע של המבצע. עם זאת, יצוין כי הערכת החסר לגבי האיום לא הייתה רק תוצאה של איסוף מודיעין חסר. לאורך כל תהליך התכנון, בין אם נבחן מנקודת מבט מדינית, מבצעית או חוקית, לא הובא בחשבון התרחיש של כוח מאורגן החמוש בכלי נשק קטלניים והמתנגד באופן פעיל לניסיונות העלייה על האנייה".

עוד נכתב בדו"ח כי "הנחה זו נבעה בחלקה מהציפייה שהמשתתפים במשט יהיו כולם אזרחים שוחרי שלום, כפי שהיה הדבר במשטים קודמים. נראה כי התכנון הסתיים בהנחה שאם תתרחש אלימות כלשהי בעת ההשתלטות, היא תהיה ברמה נמוכה ביותר. לכך הייתה השפעה ישירה על הטקטיקות המבצעיות, כללי הפתיחה באש ועל האימונים לפני המבצע. החיילים הופתעו כשמצאו עצמם בסיטואציה של 'קרב', על פי הגדרת החיילים".