אם ראש הממשלה נתניהו מתנהל בזירה הבינלאומית כפיל מגושם בחנות חרסינה, אזיי אבו-מאזן מתנהל בה כרקדן בלט אלגנטי שנע בקלילות מזהירה בחלל העומד לרשותו.
בשנתיים האחרונות הפך אבו מאזן למפא"יניק המחשב צעדיו בתבונה, מציג עמדות פשרניות ומנהל משא ומתן עם העולם מעל לראשה של ממשלת ישראל. כשמולו עומדת הנהגה ישראלית מסתגרת, מקובעת וחסרת מעוף יצר עבאס דינמיקה בינלאומית הדוחקת את ישראל לפינה ומאלצת אותה לשלוח לאו"ם משלחת מנופחת שבמקרה הטוב תהפוך את המפלה הדיפלומטית הצפויה להפסד מכובד.
דווקא גודלה של המשלחת הישראלית לאו"ם מעיד כאלף עדים על חוסר המדיניות של ממשלת נתניהו. במקום בו ישנה מדיניות עקבית וברורה אין צורך בכל כך הרבה הסברה, במקום בו יש כל כך הרבה הסברה כנראה שאין אפילו רמז לקו מדיני ברור.
נאום נוסף של זקפה לאומית מצד נתניהו מעל בימת האו"ם, כבר לא יוכל לכסות על האימפוטנציה המדינית בה לוקה מנהיגותו. העולם לא קונה יותר את הסחורה המשומשת הזאת וכך גם רובו של הציבור בישראל. במצב העניינים הנוכחי מהווה הקיפאון שיצר נתניהו מול הפלסטינים סיכון ביטחוני של ממש שרק יגבר לאחר ההחלטה הצפויה של מועצת האומות המאוחדות.
סיבוב נוסף של אלימות
הרי ברור לכל בר דעת שמספיק גפרור קטן של פרובוקציה פלסטינית או "תג מחיר" מטעם פורעי הגבעות על מנת לגרור את כולנו לסיבוב נוסף של אלימות. הפלסטינים שיקבלו את החותמת הרשמית לכך שהעולם לצדם לא יוכלו להשלים יותר עם חוסר המעש של ממשלת ישראל ויחלו לדרוש בכוח את המדינה שהובטחה להם באו"ם. ישראל המבודדת תאלץ להגן על עצמה וכך נוכל למצוא את עצמנו בקלות במעגל דמים שיעלה בחייהם של רבים בשני הצדדים. זהו תסריט קודר, אך מציאותי לחלוטין ומה שעצוב בו הוא שבסיומו נמצא את עצמנו באותה נקודה בדיוק, רק מדממים יותר, מבודדים יותר וחלשים הרבה יותר.
מה שעוד יותר עצוב ואף מקומם הוא שהנהגה ישראלית אחראית ונבונה הייתה יכולה למנוע מצב שכזה. כל שנדרש היא הצגת תכנית ברורה למתווה שתי המדינות על ידי ראש הממשלה. לו היה מציג תכנית כזאת כצעד משלים לנאום בר-אילן העולם כולו היה נושא עיניו אל הפלסטינים על מנת לצפות בתגובתם. במידה והיו מסרבים, העולם לא היה מקבל את טענותיהם ובוודאי שהיה מסרב לדרישתם להכרה במדינתם במסגרת האו"ם. במידה שהיו מסכימים היה מתחיל מו"מ שהיה מרגיע את הזירה הבינ"ל הבוערת ללא קשר לתוצאותיו.
נכון, הפלסטינים אף פעם לא היו פרטנר קל וגם לא יהיו. זאת עובדה שיש להתמודד איתה בתבונה ולא להשתמש בה כתירוץ. גם הסכם עתידי איתם, אם אי פעם ייחתם, לא יהיה הסכם שלום המבשר על סיום המשקעים ההיסטוריים בין שני העמים. במקרה הטוב יביא עלינו הסכם כזה שקט יחסי ואפשרות לחזור להיות חלק אינטגרלי מהקהילה הבינלאומית.
מי שמחפש שלום נצחי גוזר על כולנו שכול אינסופי. עלינו לחזור לספר שופטים ולנהוג על פי המוטו של "ותשקוט הארץ". אנו זקוקים לשקט הזה, גם אם בכל פעם הוא יפציע לכמה שנים, כאוויר לנשימה.
רובן המכריע של הכרעות אותן צריכים מנהיגים לקבל הן בין האופציה הרעה לרעה יותר. הסכסוך עם הפלסטינים הגיע למצב כזה בו נדרשת הכרעה כזאת באופן מיידי, וזאת מבלי לוותר אפילו במעט על ביטחונה של מדינת ישראל. יצחק רבין הבין את זה לפני כמעט 20 שנה ובחר באופציה הפחות רעה. ספק אם נתניהו מבין את זה היום, וגם אם כן, נואשתי מלחפש בו מידה של מנהיגות.