הפתרון למצוקה: חרם מוצרים

יוזמי, נכבדי ומנהיגי ה"מהפכה" החברתית: הייתי שותף במוצאי שבת האחרונה לצעדת ועצרת ההמונים בין כיכר הבימה לרחבת מוזיאון תל אביב. עשיתי זאת לא בגלל שאינני מסוגל לגמור את החודש, אלא משום היכרותי מקרוב את התמודדות החיים הקשה של ילדינו הבוגרים והעתיד הבעייתי ביותר הצפוי להם ולנכדינו, ומשום שרציתי להקנות שיעור חשוב באזרחות לצעירת המשפחה. המאמץ החינוכי היה יותר מראוי.

צעירים יקרים, הזמן חולף וכמו אצל רבים, גם אצלי מקנן חשש שגל ההתעוררות המופלא הזה עלול לשקוע ולדעוך. חוסר מנהיגות מוסכמת, העדר הגדרה ברורה של אסטרטגיה ויעדים, קצת מתיחות בצפון ומעט חיכוכים מקריים עם הפלסטינים, וההזדמנות תלך לאיבוד כלא הייתה. הפוליטיקאים יתמרנו אתכם במשחק שאין לכם מושג בו וימרחו אתכם, ותוך מספר שבועות או חודשים שדרת "לו הייתי רוטשילד" תחזור לשמה ולתפקודה המקורי, לקול אנחת הרווחה של חולדאי, תושבי הבתים הסמוכים, ויושבי המסעדות ובתי הקפה, שכאילו לא קרה להם דבר בחודש האחרון.

השאלה הגדולה היא כמובן, מה עושים? בהנחה שמטרת העל המעשית היא לכרסם ביוקר המחיה המטורף פה ולהחזירו למימדים נורמליים, נדרשת פעולה בשני מסלולים. הראשון בו כבר התחלתם להתקדם הוא לדרוש מהממשלה לפעול בנושאים תחת אחריותה, כמו דיור, חינוך, סטודנטים, רפואה, בריאות ומיסוי לסוגיו. בהחלט ראוי שישראל תהפוך קצת יותר למדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, אך יש להיזהר שלא ללחוץ יתר על המידה, בכדי שלא לשבור את השותף לשיח. אני אחרון התומכים בנתניהו וממשלתו, אך עדיף לראות בהם פרטנר. יש לכך מספר סיבות: אי אפשר להתעלם מ"הקבלות הכלכליות" שהם בכל זאת השיגו; כל ממשלה חליפית אחרי בחירות (לכשיתקיימו, אם בכלל) תבקש תקופת חסד העלולה לארוך לפחות כשנה, כדי ללמוד את המציאות ואת הדרכים לתקנה; וכל הקלה תמשוך את השמיכה הלאומית למקום אחר והרגל שתיחשף תשתייך גם היא לשכבת הביניים אותה אתם מייצגים. אגב, את הדחיפה כבר נתתם, תנו לדברים להמשיך להתגלגל. כעת, הממשלה חייבת דין וחשבון לכלל הציבור.

המסלול השני אינו פחות חשוב. חלק ניכר מהוצאות היום-יום שלנו נקבעות כידוע על ידי הסקטור העסקי הפרטי. לא, אין צורך "לצלוב" את הטייקונים שעומדים בראשו – תשאירו זאת לראש הממשלה. בנוסף זיכרו, ש"רשעים" אלה אחראים לאלפי מקומות עבודה, שגם אם בינתיים לא משתכרים בהם די, לא כדאי להביא לביטולם. עם כל הטענות המוצדקות כלפיהם, יש לחברי האלפיון העליון תרומות חשובות נוספות, בין אם בתשתיות, במיסוי או בנתינה חשובה לקהילות רבות במדינה. כיף אולי לשנוא את יושבי המגדלים, אך היזהרו מלשפוך את המים עם התינוק.

אם כך, יש לפנות אל הסקטור הפרטי "מלמטה": אין היבט בחיינו שאינו מושפע ממנו, החל בצרכים בסיסיים כמזון וכלה בתרבות ובילוי. להבדיל מהשיח מול הממשלה, שיישום כל תוצר שלו יחייב תקופת זמן ארוכה, כאן התוצאות יכולות להיות כמעט מידיות. הדרך לעשות זאת היא פשוטה יחסית, גייסו קבוצת מתנדבים מקצועית בתחום הכלכלה והצרכנות. הטילו עליה לגבש את רשימת מוצרי הצריכה העיקרית של משפחה ממוצעת במעמד הביניים, ולהגדיר "מחירון" קנייה סביר למוצרים אלה, שייקח בחשבון את עלויות הייצור, השיווק והמכירה שלהם, באופן שיאפשר השתכרות מכובדת של כל המעורבים בתהליך, אך בשום אופן לא מעבר לכך – אין לחרוג לתחום הרווחיות ה"חזירית". פרסמו בציבור את המחירון, ודרשו מגופי המכירה השונים, מהמכולת השכונתית ועד לרשתות השיווק הענקיות, לעמוד בהגדרות המחירון, ולא – הטילו עליהם חרם קנייה, עד שיתרצו. התוצאה תהיה מידית.

הסיכוי להצלחת יוזמה שכזו הוא גדול ביותר, כשברשותכם תמיכה ציבורית רחבה, תמיכה תקשורתית שתפיץ את המסר שלכם ותקדים "מחאת הקוטג'", שעבדה לפני פרוץ ההתקוממות העממית הנוכחית, ועל כן תעבוד טוב יותר בנסיבות של היום.

אפשר להתחיל במחירון של עשרה מוצרים ולאחר ההצלחה הראשונית להרחיבו ל-50 ול-100 עד שלבסוף יכלול כל מוצר אפשרי. לא צריך פיקוח מחירים ממשלתי. שוט הציבור הוא הרבה יותר אפקטיבי, נסו והיווכחו. ברור שהצלחה כזו תסיר באחת את דימוי התמימות הבתולית שלכם, תחזק מאד את מנהיגותכם ותוסיף שמן ל"גלגלי המהפכה". שיהיה בהצלחה!

ד"ר (תא"ל דימוס) יוסי בן ארי, לשעבר – מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי