מדי פעם קורה שמאמר המתפרסם בכתב עת מדעי (ואינו עוסק בתגלית מרעישה) מצליח לצאת מגבולות האקדמיה, להיות מצוטט בעיתונים, בבלוגים ובאולפנים ולעורר דיון ציבורי. אחד כזה, פרי עטם של שני רופאים, הצליח השבוע לעשות זאת, כנראה משום שפגע בבטן הרכה - והשמנה - של הרבה אמריקאים.
במאמר הדעה הפרובוקטיבי שפירסמו ד"ר דייוויד לודוויג מבית החולים לילדים של אוניברסיטת הרווארד, וד"ר לינדזי מורטה מבית הספר לבריאות הציבור של אותה אוניברסיטה, בכתב העת הרשמי של איגוד הרופאים האמריקאי, הם קוראים לנקוט בצעד שנוי במחלוקת: להוציא ילדים הסובלים מהשמנת יתר קיצונית מידי הוריהם, ולהעבירם למשפחות אומנה.
הקריאה הזו נגעה בעצב רגיש. למרות טיפולה המסור של הגברת הראשונה מישל אובמה, השמנת היתר, בייחוד של ילדים, היא אחת הבעיות הגדולות של החברה האמריקאית. הקמפיינים למען תזונה נכונה ממלאים את הרחובות (בין סניפי המקדנולדס), מערכות החינוך נרתמו, ועדיין, כשליש מהילדים האמריקאים סובלים כיום מהשמנת יתר. מתוכם, כשני מיליון ילדים סובלים מהשמנת יתר קיצונית (obesity). לא מעטים מהם, טוענים ד"ר לודויג וד"ר מורטה, מצויים בסכנת חיים מיידית ואין מנוס מהוצאתם מידי ההורים, שאינם מסוגלים להשתלט על הרגלי האכילה שלהם, או אף מעודדים אותם.
הרעיון, הם מדגישים, אינו להטיל אשמה בהורים, אלא פשוט לפעול למען האינטרס המיידי של הילדים: "זו הדרך הריאלית היחידה להתמודד עם הנזקים הבריאותיים המיידיים, שהמשמעותי ביותר מביניהם הוא סוכרת מסוג 2". הם מכירים בכך שהוצאת הילד מהבית עלולה לגרום למשפחה "כאב רגשי עמוק", אך קובעים כי זו עדיין אפשרות עדיפה על המצב הקיים, או על פתרונות שהרפואה מציעה, כגון ניתוחים לקיצור קיבה.
"במקרים הקשים - זהו ללא ספק כישלון של הבית"
"זה נושא מאוד מעניין, וחשוב ביותר", אומר פרופ' אבינועם רכס מבית החולים הדסה עין כרם, יו"ר איגוד הנוירולוגיה, המשמש זה כעשור כיו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית. "במובנים מסוימים הוא מזכיר את המקרה שהתפרסם השבוע בארץ, של האם שסירבה לאפשר לילדתה החולה בסרטן לעבור ניתוח לכריתת יד. השאלה כאן דומה: האם מקבלים את ההורים כאפוטרופסים של הילד בכל מחיר, או האם לחברה יש אפשרות להפקיע את הילד מידי ההורים במקרים מסוימים".
פרופ' רכס מסכים עם כותבי המאמר בגישתם לנושא. "כל פעולה שגורמת נזק לילד, היא בגדר 'אביוז', התעללות, שתחתיה נמצא גם סעיף הזנחה", הוא אומר. "ברור שיש עוד גורמים משפיעים חוץ מההורים, כמו תרבות הג'אנק פוד, אבל אם מוכיחים שההורים תורמים במעשה או במחדל להשמנה בסדר גודל כזה, המכונה 'ממארת' - אז בבקשה, למסור את הילד. הסיכון של הילדים הללו לפתח סוכרת ויתר לחץ דם הוא למעשה 100%. הנזק הבריאותי הוא עצום, והעלות שתיפול על החברה תהיה גדולה מאוד. כמובן, זה לא יכול להיות משהו גורף ואוטומטי, ויצטרכו לשקול כל מקרה לגופו. אבל באחוזון העליון, במקרים הקשים - זהו ללא ספק כישלון של הבית".
בארצות הברית כבר היו לכך כמה תקדימים מהשנים האחרונות. ד"ר לודוויג, אחד מכותבי המאמר, סיפר השבוע כי החל לעסוק בנושא כשלקליניקה שלו נכנסה לפני עשור פעוטה בת שלוש במשקל 41 ק"ג. בגיל 12, היא כבר שקלה 180 ק"ג ופיתחה סוכרת, יתר לחץ דם ובעיות כולסטרול קשות. בשלב זה הוציאו אותה שירותי הרווחה מידי הוריה והעבירה אותה למשפחת אומנה, שם החלה לאכול שלוש ארוחות מסודרות ביום. בתוך שנה, ירד משקלה ב-60 ק"ג.
מקרים דומים נוספים נרשמו בעוד כמה מדינות בארה"ב. חלקם הסתיימו באופן דומה, אך היו גם כאלו שבהם הילדים המשיכו להשמין. מקרה אחד עורר סערה כשפעוטה מניו מקסיקו הוחזרה לחזקת הוריה חודשיים אחרי שנלקחה מהם, כשהתברר כי היא לוקה בפגם גנטי הגורם לה להשמין.
250 ק"ג בגיל 14
המאמר עורר ביקורת מחוף לחוף, בקרב רופאים, עובדים סוציאליים והורים, בעיקר בגלל הפניית האצבע המאשימה כלפי ההורים. השמנת היתר, גורסים המקטרגים, היא מגפה כלל אמריקאית, ששורשיה בתרבות, בפרסומות ובמזון המעובד והזול. הבעיה היא חברתית, ולראיה - השמנת היתר היא קודם כל בעייתן של השכבות החלשות.
ג'רי גריי, תושבת דרום קרוליינה שאיבדה לפני שנתיים את המשמורת על בנה בן ה-14 ששקל 250 ק"ג, הסבירה השבוע בראיון לסוכנות AP על קשייה להתמודד עם התיאבון הבלתי נשלט שלו. "תמיד עבדתי בשתי עבודות כדי שלא נצטרך לגור ב'גטו'", סיפרה. "אז לא היה לי זמן לבשל. ניסינו להיעזר ברופאים, אבל רק האשימו אותי בהזנחה". הילד, אגב, חי היום אצל אחותה, שמצבה הכלכלי טוב יותר ומאפשר לה לספק לו דיאטה מאוזנת - והוא איבד כבר יותר מ-90 ק"ג ממשקלו. "נכון שהמצב השתפר", הודתה, "אבל הוא עדיין רוצה את אמא שלו. גרמו לנו נזק רב כשהפרידו אותנו".
גריי לא לבד. רבים בארה"ב נזעקו למחשבה שפקידי רווחה יחלו להתחקות אחר כל ילד שאכל יותר מדי ג'אנק פוד. בעקבות גל הביקורת, אף פירסם איגוד הרופאים הבהרה, לפיה המאמר משקף את דעת כותביו בלבד. המכנה המשותף לרוב מבקרי המאמר היה זה: עם כל הכבוד, המדינה לא צריכה להתערב במה שיש בצלחת של הילד שלי. "אמריקה היא עדיין 'ארצם של החופשיים' (land of the free)", נכתב השבוע באחד ממאמרי התגובה. "וככזו, לרוע המזל, היא גם ארצם של השמנים. אי אפשר להפריד בין השניים".