מפציץ בלוב, צונח בצרפת: סרקוזי בקרב הישרדות

קשה לעבור בשבועות האחרונים בין אתרי החדשות בעולם בלי להיתקל בשר החוץ הצרפתי אלן ז'ופה או בשר ההגנה ז'ראר לונגה. לראשונה בתולדותיה המודרניות של צרפת, לחמו השבוע חייליה בשלוש חזיתות בעולם. אל הכוחות הנלחמים לצד ארה"ב באפגניסטן נוספו המטוסים המפציצים את לוב וחיילי כוח שמירת השלום Licorne ("חד קרן") בחוף השנהב, שמילאו חלק פעיל בהשלמת השתלטות המורדים על המדינה ולכידתו של הנשיא המודח לורן גבאגבו.

הצרפתים, שלפתע מובילים את כל החלטות מועצת הביטחון, גם מאוד מתאמצים ליחצ"ן את המעורבות הפעלתנית שלהם בסכסוכים בעולם, ומלווים אותה ברטוריקה אגרסיבית ובצעדים עצמאיים. צרפת, למשל, היא המדינה המערבית היחידה, ואחת משתיים בעולם (לצד קטאר), שהכריזה רשמית כי היא מכירה במועצה הלאומית של המורדים בלוב כמייצגת את העם הלובי, בעוד שאר העולם עדיין תוהה על קנקנם. דומה כי מדיניות החוץ הצרפתית כולה לבשה את דמותו הקופצנית, הפזיזה, של הנשיא הממונה עליה.

"מסע החיפוש הכושל של סרקוזי אחר התהילה", כינה זאת ארתור גולדהאמר מהמכון ללימודים אירופיים בהרווארד, במאמר במגזין "פוריין פוליסי". לטענתו, סרקוזי פשוט פועל לפי מצב הרוח שהוא מזהה בציבור הימני, כמו במקרה "חוק הבורקה" שנכנס השבוע לתוקף. "הוא ראה בלוב הזדמנות לשפר את מצבו בקרב ציבור הבוחרים", הסביר השבוע בראיון לרדיו NPR. "לאורך כל הקריירה היה לו תיאבון ללקיחת סיכונים. בעוד שאר המנהיגים מהססים לגבי לוב, סרקוזי ראה הזדמנות - מסוכנת למדי, יש לומר - אבל סיכון שהוא היה מוכן לקחת".

הנכונות הזו לקחת סיכונים מבטאת במידה רבה מצב של מי שאין לו מה להפסיד. שיעורי התמיכה בסרקוזי צונחים מסקר לסקר (29% בלבד השבוע). בחירות יתקיימו בשנה הבאה והוא עדיין לא הכריז רשמית אם יתמודד. בינתיים, הסקרים מנבאים שהוא עלול אפילו לא לעבור את הסיבוב הראשון, ולהותיר את הבמה למי שיעמוד בראש הסוציאליסטים ולמנהיגת הימין הקיצוני, מרין לה פן.

סרקוזי לא מראה בינתיים סימנים של ויתור. בישיבה עם חברי מפלגתו אמר השבוע שהוא "אופטימי" לגבי סיכוייו להיבחר בשנית. האגרסיביות הבינלאומית הנוכחית שהוא מפגין ללא ספק חותרת אל מטרה פופולרית בציבור הצרפתי. לפי סקר שפורסם השבוע, שני שלישים מהצרפתים תומכים בפעולה צבאית להדחת קדאפי. גם המעורבות הצרפתית בחוף השנהב, קולוניה לשעבר, נתפסת כמובנת מאליה.

מניעי ההתערבות בשני המקרים נתפסים כהומניטריים, ולבישת מדי "השוטר העולמי" שדואג למדוכאים מספקת לצרפתים את "הגאווה הלאומית" שמאז ומעולם הייתה חשובה להם, ועל אחת כמה וכמה בימים של מיתון כלכלי ומשבר זהות פנימי מול אוכלוסיית מהגרים הולכת וגדלה. בכל אלה היא דומה מאוד לבריטניה, שותפה הצמודה שלה במסע הצלב בלוב (לאחר שארה"ב פינתה את הבמה), וגם היא אימפריה לשעבר שמחפשת את מקומה בסדר העולמי המתהווה.

אצל הצרפתים, אף יותר מהבריטים, נלווים לכך רגשות אשמה מהעבר הקרוב. שרת החוץ הקודמת, מישל אליו-מארי, איבדה זה מכבר את עבודתה לאחר שהתבררו קשריה עם נשיא טוניסיה המודח, זין אל עבדין בן-עלי, ועם גורמים עסקיים במדינה - שם נפשה בחופשת חג המולד האחרונה, ואף סיפקה לנשיא עצות כיצד להתמודד עם ההתקוממות, שכבר החלה. ראש הממשלה, פרנסואה פיון, עדיין נאחז במשרתו, למרות שבאותו חג מולד ממש התארח לחופשה בקהיר אצל הנשיא חוסני מובארק. כשהגיעו העניינים לו, זה כבר היה סדין אדום עבור סרקוזי עצמו: ביקורת רבה הוטחה בו בגלל יחסיו החמימים, שלא לומר חבריים, עם מועמר קדאפי, והוא טרם שכח איך התנדב לתווך ב-2007 בפרשת האחיות הבולגריות ומצא את עצמו עם מאהל בדואי מביך של השליט הלובי באמצע פריז.

ההתעוררות המדינית המאוחרת והעצבנית של צרפת אולי נתפסת כצעד בכיוון הנכון, אבל מבחינת סרקוזי זה כנראה כבר מעט מדי מאוחר מדי. 72% מהצרפתים סבורים שמעמדה הבינלאומי של צרפת הידרדר בתקופתו, והזיגזג שלו בעניין לוב נתפס כנקמנות אישית שלו נגד קדאפי בגלל ההשפלה ההיא. הובר ודרין, שר חוץ צרפתי לשעבר, משוכנע שגם מדיניות החוץ הנועזת לא תושיע את סרקוזי. "יש לו לעתים קרובות רעיונות טובים בהרבה תחומים", אמר בחודש שעבר בראיון ל"גרדיאן". הוא אמנם תומך במבצע בלוב, אך לדבריו, סגנונו "היהיר והנמהר" של סרקוזי עושה שמות במדיניות החוץ הצרפתית. "ההתנהלות שלו אימפולסיבית, זה לא מקובל במדיניות חוץ אמיתית, שצריכה להיות רגועה ומתודית".

"המלחמה מוצדקת, המטרה מוצדקת, גם אם יש מעט בלבול לגבי היעדים", סיכם זאת השבוע בראיון ל"ניו יורק טיימס" ברנאר קושנר, שהיה עד לא מזמן שר החוץ בממשלתו של סרקוזי. אבל גם הוא חושב שסרקוזי עצמו לא יוצא טוב מהסיפור: "זה קצת בעייתי לעשות כזו פניית פרסה - להזמין את קדאפי ואז להפציץ אותו. זה די מוזר, ודי צרפתי, עליי לומר".