צולמת-כיכבת, אוזכרת-צ'ופרת

הדמות "עוזי כהן" בגילומו של אלי פיניש היא אולי אחת מהדמויות המצחיקות ביותר שידע הבידור הישראלי, ובטח זה הטלוויזיוני. מי יכול לשכוח את הכניסה שלו ; את הרגע בו נדם לפתע על הכיסא באמצע ראיון ("תן לו להתקרר", אמרה ג'ודי), את "סדר לי את הבחור" ; את התפוז, התפוז הגדול (אשכולית) והתפוז הארוך (אל תגידו בננה) ; את "אתה חמוד אתה" (והטייק-אוף לאיש הביטחון: "אתה חמוש אתה") ועוד פניני-צחוק כתובות בתחכום ומבוצעות בכישרון ענק.

והנה בא עוזי כהן, לא, לא זה מהטלוויזיה, השני, מרעננה, וכרגיל - זו הרי המומחיות שלו - מסובב את כל הביזנס על האצבע הקטנה. שלשום אנחנו מתבשרים שהוא פותח מדור מקביל שנקרא "סדר לי את המובטל", בו יסדר, מעל דפי העיתונות כמובן, עבודה למובטלים ששם משפחתם הוא לאו דווקא כהן. ואם זה לא מספיק – עיתוני האתמול גאים לספר שאותו עוזי כהן סגר איזה דיל לקראת פורים עם חברה שמייצרת תחפושות, שייצרו עוזי-כהנים קטנים לאלפי הילדים שאוהבים את עוזי כהן. התחפושת, כך נמסר, תעוצב לפי המודל המשודרג, זה מהטלוויזיה. הידיים אולי עשיו, אבל הקול – קול יעקב, שכן עוזי כהן בעצמו, זה מרעננה, יתרום את קולו (האמיתי) למשפטי מפתח (מתוכנית הטלוויזיה) שתנפק הבובה בדמותו.

השאלה אם הדיל הזה נחתם בשיתוף יוצרי התוכנית או לא היא רלוונטית רק במידה מועטה. גם השאלה איזה עוזי כהן אוהבים הילדים – את זה מהטלוויזיה או את זה האמיתי – היא שאלת משנה בסיפור הזה. טשטוש הגבולות בין מציאות לטלוויזיה הוא כבר מזמן לא חדשות, וגם שיתופי פעולה תמוהים כאלו ואחרים כבר חווינו. השאלה המרכזית היא, כרגיל, השאלה התמימה מכולן: איך יתכן שסאטירה המציגה אדם עילג, מושחת, מזיק, ומעל לכל מטומטם כמו נעל – הופכת את האדם שהוא מושא הסאטירה לכוכב-על? מה, אם הוא היה חמוד פחות זה לא היה קורה?

כידוע לכל תינוק, השיטה שפותחה באמריקה ויושמה בעולם כולו קובעת שאם אתה מובטל ששוקל 300 קילו, שתועד, בחדרי חדרים של איזו תוכנית ריאליטי, מפליץ את ההמנון תוך כדי שיגול נמרץ של תרנגולת – אתה כוכב. אם בפרק השני אתה בוגד בתרנגולת עם סוסה ומוכר את כסא הגלגלים של אמא שלך באי-ביי – אתה סופרסטאר. בישראל לוקחים את העיקרון הזה, "צולמת-כיכבת" ומוסיפים לו את אחד הסודות הגדולים של ההתנהלות הציבורית המקומית והוא: "נכשלת-קודמת".

ולא מדובר רק על אנשים, אלא גם על תופעות. כל תופעה שסוקרה לאחרונה בתקשורת – יהא סיקור זה שלילי ומוקיע ככל שיהיה – הפכה ללהיט. האלימות במגרשי הכדורגל וטרנד הכאת הרופאים הן רק שתי דוגמאות. מי חלם להרביץ למנתח שלו לפני שסיפרו על זה ב"מעריב"?

ישראל, ששוב רושמת שיא ב"אימוץ תרבות המונים לאוכלוסייה מעטה" הגיעה למצב של חוסר יכולת לייצר קלון. דומה שאין שום דרך לייצר אפקט חברתי שלילי על ידי פרסום כלשהו, או במלים אחרות: "אוזכרת-צ'ופרת". וממש לא צריך לאיית את השם שלך נכון, בשגיאות הוא עשוי להיות הרבה יותר קאצ'י.

השאלה היא האם מה שמייצר את האפקט המשובש הזה הוא עצם הפרסום ההמוני, בין אם הוא בידורי באופיו ובין אם הוא דיווחי, או שהאשמה היא בכך שגם מה שמתיימר להיות ידיעה חדשותית, הוא למעשה בידור במסווה של דיווח. וברגע שהמטרה היא בידור, המושא נחגג, ופופולריות מיוצרת באופן מיידי, גם אם אותו מושא מוצג באור שלילי כביכול.

הידיעה על "תחפושות עוזי כהן" הסתיימה בקריאתו של סגן ראש עיריית רעננה ליוצרי "ארץ נהדרת": "שישדרו כל שעה את הדמות שלי, זה רק מגביר את הפרסום שלי", כך אמר כהן. את אחד הכותבים בנושא זה הפתיע: "מה שדווקא מפתיע הוא כי הדמות מ'ארץ נהדרת', על כל הגיחוך שבה, דווקא מאוד מוצאת חן בעיני כהן האיש האמיתי", תמה הכתב. שתי תשובות אפשריות: או שעוזי כהן פשוט יודע איך דברים עובדים, או שהדברים, בכל מקרה, עובדים כמו עוזי כהן.