לפני כחודש החליטה מעיין שניאור מנתיב העשרה שנמאס לה לחיות בצל שיגורי הרקטות מרצועת עזה, ארזה את המזוודות ונסעה יחד עם שלושת ילדיה לאזורים שונים בארץ, הכי רחוק שאפשר מטווח הירי. בשבוע שעבר, בתום מסע נדודים שכלל שהייה באילת, בגבעת אולגה, במכבים-רעות ובכמה מקומות נוספים, שבה משפחת שניאור למושב. מעיין קיוותה כי ההבטחות מצד גורמי הצבא הבכירים על סופו של מבצע "צוק איתן" ועל שובו של השקט המיוחל לאזור יתממשו.
אולם, הפרת הפסקת האש אמש טפחה על פניה. המושב הפך למטווח ביותר בגבול הרצועה, ועשרות אזעקות נשמעו בו. באחת הפעמים אף פגעה רקטה בבית וגרמה לו לפגיעה קשה. מעיין החליטה שהיא אינה מוכנה לשוב לשגרת הריצה למרחבים הממוגנים, והחלה פעם נוספת לארוז את המזוודות.
מלחמה בדרום - כותרות אחרונת:
גורם מדיני: "אין לנו מידע על מותו של מוחמד דף"
כשבן 26 הוא ילד: כך עיוות חמאס את זהות ומספר ההרוגים
אשתו ובנו של מוחמד דף נקברו: "ישראל נכשלה"
"המצב בלתי אפשרי, אי אפשר להיות פה", אמרה היום (רביעי) מעיין בייאוש. "אפילו לארוז לא הצלחתי מהבוקר בגלל האזעקות. זו מציאות לא הגיונית. התחושות קשות מאוד. אני עם שלושה ילדים, שאחד מהם תינוק. לא בא לי לעזוב את הבית, כי זה אומר לקחת עגלה, משחקים, בגדים, מוצצים, בקבוקים וחיתולים - אבל אין ברירה". לדבריה, "בחיים לא חשבתי שאגיד שאני רוצה לעזוב פה, אבל אי אפשר להיות פה עם ילדים. זה לסגור אותם בתוך הממ"ד, וגם שם אתה לא מרגיש (בטוח). תחושת הביטחון התערערה", אמרה.
מעיין הפנתה אצבע מאשימה כלפי הממשלה, והבהירה לקברניטי המדינה כי היא מצפה מהם להיות נחושים יותר מול חמאס וארגוני הטרור ברצועה. "היינו סבלניים, אמרנו שניתן צ'אנס למשא ומתן, אבל בתוכי הרגשתי שהמבצע לא מוצה. ידעתי שיחזרו הקסאמים, ושזה יהיה יותר גרוע. עובדה שזה מה שקרה. עכשיו צריך לסיים את זה אחת ולתמיד", טענה. "צריך להחזיר פה את הביטחון לתושבים, למגר את חמאס אם צריך, להכות בהם קשה. בכל פעם אמרו לנו 'רק יהיה טפטוף', אבל אצלנו זה לא טפטוף - זה גשם בלתי פוסק במשך כל התקופה. אם צריך לטפל בזה כמו שצריך - אז לטפל כמו שצריך".
מלחמה בדרום | עדכונים שוטפים
מעיין אינה התושבת היחידה שחשה חוסר אונים לנוכח הירי הבלתי פוסק. גילה טרגרמן, תושבת נחל עוז, חזרה לקיבוץ עם משפחתה ביום ראשון השבוע, וסיפרה שהשאירה את המזוודות מוכנות, למקרה שיצטרכו לצאת שוב מהיישוב. הבוקר זה קרה. "המציאות הזאת לא פשוטה", הודתה. "הייתה התרגשות גדולה לחזור הביתה, הילדים לא ראו את הבית, את הצעצועים שלהם ואת המיטות במשך חודש וחצי. אנחנו מקווים לחזור הביתה בקרוב. בסך הכול אנחנו רוצים לחיות פה בשקט ובשלום".
לא כל תושבי הדרום בחרו לעזוב שוב את יישובם, אך אלו שנשארו חוששים מאוד לשלוח את ילדיהם לגנים ולבתי הספר. חלקם אף ויתרו על ההכנות לקראת פתיחת שנת הלימודים. "בשבועות האחרונים קיימנו לא מעט דיונים לגבי פתיחת שנת הלימודים", אמר ראש המועצה האזורית מרחבים שי חג'ג'. "מה שברור כרגע, זה שאם יימשך הירי הכבד אל עבר יישובי המועצה, לא נוכל לפתוח את השנה כסדרה. רק אתמול רבע ממספר הטילים שנורו אל עבר ישראל התפוצצו בשטחי המועצה".
מירב כהן, תושבת קיבוץ עין השלושה, הבהירה כי היא לא מתכוונת לשלוח את הילדים למוסדות החינוך אם ימשכו "טפטופי הרקטות". "אם מלחמת ההתשה הזאת תימשך אני לא אשלח את ילדיי לבית הספר, אני אישה שמאוד מאמינה בהחלטות ובתקנות ונאמנה למדינה - אבל לא על הגב של הילדים שלי", אמרה. "על הגב של הילדים צריך להיות ילקוט עם מחברות ולא מלחמה. בתי הספר שלנו באשכול ממוגנים אבל הדרך מסוכנת, זה פשוט פחד מוות וסכנת נפשות ממשית - גם לילדים שמפחדים להעלות לאוטובוס וגם להורים שדואגים".
(עדכון ראשון: 22:24)
לפניות לכתב: Yanirya1234@walla.co.il