השבעה על דניאל תמה: "עכשיו מבינים כמה הבית ריק"

סמל דניאל קדמי בן ה-18, לוחם חטיבת כפיר, נהרג ב-28 ביולי במתקפה של חוליית מחבלים, שחדרה דרך מנהרה למוצב ליד נחל עוז. הוא נפל זמן קצר לאחר שהחל את קורס מפקדי הכיתות (מ"כים), אבל מפקדיו סיפרו כי מדובר בחניך מצטיין ובמנהיג אמתי, שנכונה הייתה לו קריירה צבאית.

"צוק איתן": כותרות אחרונות
תרחיש האימים של צה"ל על כיבוש עזה
"חמאס הגיע לשיחות בקהיר אחרי שספג מכות קשות"
"מתחיל לראות אור": מסע השיקום של קצין ההנדסה

דניאל, בן הזקונים במשפחת קדמי מהיישוב צופים, היה ה"דבק" של המשפחה. תמונות מתחנות בחייו מונצחות בקולאז' שתלוי על קיר סלון הבית. פניהם של בני משפחתו זורחות כשהם מדברים עליו מבעד הכאב והשכול. "דניאל היה ילד מדהים, חייכן. היה לו חוש הומור מפותח ושמחת חיים", סיפרה אחותו הגדולה נטלי. "כמה שהיה הקטן, הוא תמיד דאג לנו ואהב אותנו. היה לו לב גדול ונשמה ענקית. במהלך השבעה, החברים שלו סיפרו לנו שהוא תמיד נתן תחושה של חברות ושהוא פה בשביל כולם, אמרו לנו שזכינו. ידענו שקיבלנו מתנה כשהוא נולד והבנו במותו עד כמה".

גם הוריו של דניאל, בועז ותמי, סיפרו על ילד מוכשר שעושה דברים גדולים בענווה. חלקם הובאו לידיעתם רק במהלך השבעה. "שני החיילים ששרדו את התקרית בפילבוקס (מגדל השמירה) היו אצלנו בשבעה. הם סיפרו שבאחד הלילות בשטחי הכינוס לאחד מהם לא היה שק שינה, ושדניאל סידר לו מקום לידו לישון. מאותו הרגע הוא לקח אותו תחת חסותו. יצא הגורל שאותו חייל הוא זה שנשאר והגן על ניסיון החטיפה שלהם", סיפרה תמי, אימו של דניאל. "אנחנו מאמינים בגורל, הקדוש ברוך הוא נתן לנו ילד נפלא שנתן לנו רק אור ואושר בחיים, והחזרנו לו אותו עכשיו. הוא ילד קדוש, ומת כגיבור ישראל והגן על ישראל ועל תושבי המקום ותושבי נחל עוז, ומספיק לנו בזה", הוסיף בועז אביו. בנוסף לכאב שחווה עם מות דניאל, נאלץ אחיו הבכור יוסי להתמודד עם בירוקרטיה מרגיזה - הוא ביטל חופשה שאליה היה אמור לצאת ביום שבו נטמן דניאל, אך החברה לא מוכנה להשיב לו את כספו, משום שלא הודיע על כך מראש.

אתמול בבוקר הם קמו מהשבעה, עלו לקברו הטרי של דניאל והתייחדו איתו. "דניאל זה שם של מלאך, שם שליווה 18 שנה נער יפה תואר, עיניים בורקות, חיוך שובב ומבט מישיר", ספדה לו מעל קברו הטרי נטלי אחותו. "איך זה שהלכת כך? לא נתת מספיק זמן לומר לך עד כמה אתה אהוב, רצוי נחוץ. רק תשמור עלינו מלמעלה, המלאך דניאל, על המשפחה האחים והחברים, בדרכך הם ממשיכים כי ציווית להם חיים". האם מצאה שעל קברו של דניאל מונח כיסוי לשעון שעליו מודפס סמל של גדוד חרוב ומאז הוא על ידה, מצטרף לסיכה של "חרוב" שקיבלה מחייל שבא לנחמם.

אחרי העלייה לקבר, הקושי הרב שבגעגוע לילד שנפל הולך ומתגבר. "אנחנו לבד. עכשיו כשהבית ריק, מרגע לרגע המסיכה נושרת מאיתנו והכאב יותר חזק, אבל הבטחנו על הקבר שנהיה חזקים ושנחזק אחד את השני, אין לנו ברירה אחרת", אמר האב. שעה שהמשפחה מתכוננת לארוחת הצהריים, חזרה ונזכרה האם כמה היא מתגעגעת לחיבוקים ולנשיקות של בנה. "את מספר אחת", הוא היה אומר.

"היו לי תחושות קשות כבר שבוע וחצי לפני, ראיתי את הסרט של הלוויה בראש אבל לא שיתפתי אף אחד, בעבודה אמרו לי כל הזמן - תחשבי חיובי, אבל כל פעם נזרקתי לשם חזרה. ואז, יום לפני שהוא נהרג, בחמש וחצי בבוקר, הבעל שלי קפץ בבהלה מהמיטה ואמר שמישהו דופק בדלת. אין צורך להסביר מה התחושות שהיו לנו באותו הרגע - זה היה פשוט נורא. הוא פתח את הדלת ברעדה אבל לא היה שם אף אחד. אמרתי 'תודה לאל, כנראה חלמת'".

למחרת בבוקר, אחרי משמרת ארוכה כאחות בכירה בבית חולים מאיר, חזרה קדמי לביתה רק כדי לגלות שהסיוט מליל אמש התממש. "כשהם דפקו בדלת, אמרתי להם 'יש לכם טעות, זה לא פה', אני חושב שאפילו סגרתי להם את הדלת", אמר האב בכאב והוסיף: "לפעמים אנחנו חושבים שתיכף הוא יכנס בדלת ויאמר 'חבר'ה, הכל היה בצחוק, עבדתי עליכם".

הם עדיין לא יודעים אם הם רוצים לקבל את פרטי התחקיר של חדירה המחבלים. "כל חפירה כזאת פותחת את הפצע מחדש. חשוב לנו שהפקת לקחים תהיה ואנחנו רוצים לראות את המקום שבו הוא נפל אבל עדיין לא מגובשים על זה".

למרות האסון הגדול שפקד אותם חשוב להם לומר שהם לא מצטערים על דבר, לא על גיוסו של דניאל לקרבי ולא על הדרך בה בחר. "הוא קיבל ערכים טובים, סבא שלו ואבא שלו והאחים שלו קרביים והכי קרביים שיש, וזה מה שהוא רצה", הוסיפה תמי. "תמיד אמרתי לו שמה שהוא עושה, שיעשה הכי טוב שיש. וזה מה שהוא רצה, והוא באמת עשה את זה הכי טוב שיש".