החוליה החסרה: כך חמקו חוטפי הנערים מידי השב"כ

איברהים חאמד נחשב במשך שנים לרוח רפאים. כמעט אגדה. השב"כ וצה"ל לא הצליחו לעלות על עקבותיו של האיש, שהיה ראש הזרוע הצבאית של חמאס בגדה, ושהיה אחראי לרצח עשרות ישראלים. פעם אחר פעם הוא חמק מהם. רק במאי 2006, אחרי שמונה שנים של מרדף, הוא נעצר בדירת מסתור בשכונת אל-בלוע שברמאללה. גורמים שהיו מעורבים במרדף אחר "השייח" (כיום בן 49 , שפוט ל-54 מאסרי עולם), מספרים כי אחד הדברים הבסיסיים שסייעו לחאמד לשרוד את השנים הארוכות של המרדף, היה טמון בהחלטתו להתנזר משימוש בטלפון נייד.

למעשה, בכל אותן שנים, מערכת הביטחון בישראל הצליחה להתחקות פעמיים בלבד אחר שיחות שביצע חאמד. גם במקרים הללו, היו אלה שיחות שיצאו מטלפונים ציבוריים. האם זה היה סוד הצלחתה של החוליה שעומדת מאחורי החטיפה והרצח של שלושת הנערים הישראלים? ואולי גם הם נמנעו מטלפונים ניידים, או ממיילים לפני ובמהלך החטיפה, באופן שלא איפשר לשב"כ לסכל את הפיגוע? ואולי צריך לשאול זאת אחרת. הייתכן שהשב"כ נכשל בגילוי החוליה, בגלל הסתמכות יתרה על טכנולוגיה מתוחכמת (סיגינט), ופחות על מקורות אנושיים (יומינט)?

צריך לומר, התפנקנו. במשך שנים ארוכות הצליחו השב"כ וצה"ל להרגיל אותנו לכמעט מאה אחוזי הצלחה. ה"כמעט" התייחס, לרוב, לאותם "מפגעים בודדים". מחבלים שלא הסתמכו על רשת טרור מוכרת, שפעלו לבדם. ומכאן, שלא ניתן היה כמעט להגיע אליהם מבעוד מועד. ההנחה בציבור (ששלל פוליטיקאים דאגו לשווק לנו), הייתה שבגלל הגישה הכמעט-חופשית שיש לצה"ל ולשב"כ בגדה המערבית, יכולת הפריסה המודיעינית מאפשרת לסכל פיגועים ולשמור על השקט היחסי בגדה.

הפעם, זה לא קרה. כן, לצד התשבוחות, צריך לשאול את השאלות הקשות. כיצד קרה, בסופו של דבר, שקבוצה לא-קטנה של אנשי חמאס, הצליחה להרים תשתית שלמה של טרור מתחת לאפו של השב"כ? הרי אין מדובר כאן רק בשני פעילי החמאס ששמותיהם פורסמו, מרוואן קוואסמה ועאמר אבו-עיישה. והרי השניים הללו לא היו אישים בלתי ידועים; שניהם נשאו מאסר בכלא הישראלי, אל-קוואסמה גם ריצה תקופה בכלא של הרשות, ונחקר פעמים רבות בשנה האחרונה על ידי גופי המודיעין הפלסטיניים. הם באים ממשפחות תומכות חמאס באופן מובהק. אביו של עאמר, עומאר, מוכר אף הוא כפעיל חמאס, וכך גם האח זיד, שנהרג ב-2005 בהיתקלות עם כוחות צה"ל. וכך גם במקרה של מרוואן שלמד במוסד אקדמי המזוהה עם החמאס. הוא בן למשפחה שהייתה לסמל של הארגון בחברון.

במילים פשוטות, קוואסמה ואבו-עיישה, הם הם הליבה של החמאס בדרום הגדה, חלק מעמוד השדרה של הזרוע הצבאית. והם לא פעלו לבד. היה מי שסייע להם, מן הסתם, בהכנת מקום מסתור (שבו הם יושבים גם במהלך כתיבת שורות אלה); בהשגת מזון וברכישת כלי רכב; בהסעה ממקום אחד למשנהו במהלך מבצע החטיפה, וכנראה גם בשמירה על קשר עם האנשים, שדאגו להעביר להם מימון למבצע הזה. היה מי שסייע להם בהעברת הגופות לאזור ח'ירבת ארנב, ואולי אפילו בהסתרתן שם. כלומר, היו שם, בהערכה גסה, בין חמישה לעשרה אנשים לפחות, לא כולל המעגל החיצוני יותר של גנבי רכב וסוחרי נשק, שסייעו להם מקרוב בהוצאה לפועל של פיגוע החטיפה. וכל אלה הצליחו לחמוק מהשב"כ.

יש כאן עוד לא מעט שאלות, שאולי צריך להפנות לאיש שעומד בראש השירות, יורם כהן, שבשבועות האחרונים נראה יותר מפעם אחת באזור חברון (חלק מהאנשים שנתקלו בו, מספרים אפילו שהוא חובש כובע בייסבול שעליו כתוב "ראש השירות"). מדוע נעצר אביו של עאמר, עומאר, רק לפני כמה ימים, יותר משבועיים מאז אותו יום חמישי? האם מישהו בשירות באמת חשב שהבן ייצור קשר עם האב, וכך יוכלו להבין היכן החוטף?

וזאת ועוד: מדוע רק ביום רביעי, 20 ימים לאחר החטיפה, נלקחה המכונית המשפחתית (ההרוסה) לבדיקה מעבדתית? מדוע החליטו אנשי השב"כ לחשוף את זהותם של שני החוטפים רק שבועיים אחרי האירוע, אחרי שכל העיר חברון כבר יודעת מיהם ומהם, ולמעשה רק הציבור הישראלי אינו מכיר את שמותיהם? האם בשירות ידעו שהשטח שבו נמצאו הגופות, ח'ירבת ארנב, מערב לחלחול, נקנה לא מכבר על ידי משפחת קוואסמה?

ייתכן שאין זה הוגן לשאול את השאלות הללו, מאחר שאנשי השב"כ, שהצליחו אינספור פעמים בשנים האחרונות לסכל פיגועים דומים, אינם יכולים אפילו להשיב. האנשים הללו מקדישים את חייהם ומקריבים קורבן עצום למען השקט של כל אחד מאיתנו. ועדיין, תפקידה של התקשורת גם להצביע על ליקויים ולא רק לשבח ולהלל. ובמקרה הזה קשה שלא להגיע למסקנה שמדובר בכישלון, לא פחות, של השב"כ, שלא הצליח מראש לעלות על כוונותיה של חוליית החמאס.

בשב"כ מדגישים כי "במודיעין אין 100% וכל פיגוע ששב"כ לא הצליח לסכל מבעוד מועד, מתוחקר לעומק כדי להפיק לקחים", אומרים בארגון. בשירות גם מצהירים שתחום היומינט נותר חלק חשוב "בליבת העשייה הסיכולית", ומזכירים שמאז 2013, הארגון סיכל קרוב ל-300 פיגועים חמורים, בהם 64 פיגועי חטיפה.

אז כיצד בכל זאת הצליחו אבו עיישה וקוואסמה להוציא לפועל מבצע שנועד לחטוף ישראלים ולהישאר מתחת לראדאר? ייתכן שלמדו משהו מאיברהים חאמד ומסלידתו מנפלאות הטכנולוגיה. אמו של עאמר אבו עיישה, סיפרה לי ביום רביעי כי בנה הותיר בבית את הטלפון הנייד, כשיצא כמה שעות לפני החטיפה לאותו "מבצע" שאליו נערך, כנראה, כמה חודשים מראש. בינתיים השב"כ החרים את המכשיר. חייגתי אל המספר של אבו עיישה. "המספר שאליו חייגת אינו זמין", אומרת ההודעה בערבית. "אם תרצה להשאיר הודעה לחץ על הספרה אחת".

ביום רביעי בבוקר, זמן קצר לאחר יציאת כוחות צה"ל מהמקום, הגעתי לח'רבת ארנב, למקום שבו נקברו גופותיהם של שלושת הנערים הישראלים. השטח היה שייך עד לא מכבר למשפחת זמארה מחלחול. לאחרונה רכשו את החלקה בני משפחת קוואסמה. נסיעה למקום, והליכה רגלית לנקודת הקבורה, מבהירות מעל כל צל של ספק, שהחוטפים הכירו היטב את השטח. שניהם תושבי חברון, המרוחקת משם כרבע שעה נסיעה. לכאורה, לא הייתה סיבה שיידעו על "החור" הזה.

כדי להגיע לח'רבת ארנב יש לצאת מחלחול לכיוון מערב, לעבר כפר נובא. שם, ליד בית שעדיין בבנייה, יוצאת דרך סלולה, שלאחר קילומטר אחר הופכת לדרך עפר. לאחר כמה דקות נוספות של נסיעה, צריך לסטות שמאלה לדרך עפר, שמכונית רגילה תתקשה לעבור בו, ולעלות על הגבעה. משם רק רכבים בעלי התנעה של ארבע על ארבע, יכולים להמשיך בדרך. כלומר, אם המכונית שבה נחטפו השלושה היא אותה יונדאי 35 שנמצאה שרופה ליד דורא בדרום מערב חברון, הרי שסביר להניח שרכב אחר, בעל עבירות גבוהה יותר בשטח, הביא את החוטפים ואת שלושת הנרצחים לח'רבת ארנב. החלקה שבה התגלו שלוש הגופות מגודר, ולמתחם נכנסים דרך שער שסגור במנעול. כלומר, לחוטפים היה כנראה אפילו את המפתח למנעול הזה.

החטיפה עצמה מהכניסה לאלון שבות, התבצעה בערך בשעה 22:20 לכיוון מערב, לעבר ישראל. השיחה למוקד המשטרה התבצעה כחמש עד שבע דקות אחרי, כמעט מאותו מקום, כשהמכונית נוסעת לכיוון ההפוך, מזרחה. כלומר היונדאי נעצרה באזור לכמה דקות שבמהלכן מן הסתם התברר לשלושה (בהנחה שכולם עדיין היו בחיים) שנחטפו ואז חזרה על עקבותיה. החלקה, על פי בדיקה שלי, מרוחקת כ-18 דקות נסיעה פחות או יותר מהמקום שבו נעשתה שיחת הטלפון למוקד. משם פנו החוטפים דרומה על ציר 60. אך הם לא נסעו היישר למקום הקבורה.

על פי תחקירם של עמוס הראל ויניב קובוביץ ב"הארץ", החוטפים נסעו לאזור בית כחל, ושם, בשעה 23:20 התבצע "ניתוק אלים"- הוצאת הבטריות של הטלפונים הניידים של גיל-עד שער ונפתלי פרנקל. ייתכן שבמקום הזה נעשה גם חילוף במכוניות, ובעוד שמכונית אחת יוצאת למקום הקבורה בח'ירבת ארנב (לכיוון צפון), נוסעת היונדאי לדורא, כדי להשמידה ולבלבל את הישראלים.

הטלפון של אייל יפרח המשיך לשדר אותות עד השעה 23:50 , שעת שריפת המכונית. כלומר, כשעה וחצי לאחר החטיפה. ומי הסיע מדורא את הנהג של היונדאי? האם הצליחו שני החוטפים לשאת על גבם את שלושת הנערים ולקבור אותם לבד? אלה עוד שאלות שמבהירות שהחוליה הזו קיבלה סיוע חיצוני. השכנים המרוחקים כמה מאות מטרים מהחלקה, טענו כי לא הבחינו בדבר יוצא דופן עד ליום שלפני מציאת הגופות. "לא ראיתי שום תנועה בימים לפני שהגיעו החיילים", סיפר לי מחמוד, המתגורר בבית המשקיף על החלקה. "יום לפני הגילוי של הגופות, הגיעו לכאן הרבה מאוד חיילים. גם בלילה הם באו וביום שלמחרת". אחמד קראג'את, העובד על טרקטור באזור, סיפר לי כיצד עוכב על ידי כוחות הביטחון הישראלים. "רק אחרי שהמסוק לקח את הגופות שחררו אותנו". הוא סיפר שאדמות רבות באזור נקנו בשנים האחרונות על ידי משפחות מחברון. "כל הבתים שאתה רואה כאן, שייכים למשפחות מהעיר".

סביר להניח ששני החוטפים עדיין באזור הזה, המוכר להם כל כך, חברון, חלחול ואולי הכפרים שמסביב. זה היתרון היחיד שיש להם – ההיכרות עם השטח. אם יעברו לגזרה אחרת, ייאלצו לנדוד באזור לא מוכר ולהסתמך על אנשים שבכל רגע יכולים להתגלות כמשתפי פעולה. ובסופו של דבר גם הם כבר יודעים, אם בחברון ואם במקום אחר, זו שאלה של זמן עד שיגיעו אליהם אנשי השב"כ והיחידות המיוחדות. ספק אם אז יצחקו וישירו כפי שנשמעו בהקלטה, כמה שניות לאחר שרצחו את הנערים.

"עין תחת עין וכל העולם יתעוור" (מהטמה גנדי).

ביום שבת שעבר, לאחר ביקור בחלחול ובית כחל, נסעתי על ציר 35 לכיוון ציר 60. בצומת הבחנתי בפלסטיני מבוגר, עם שקיות רבות שמנסה לתפוס טרמפים. עצרתי את הרכב והצעתי לו להיכנס. "מאיפה אתה?", הוא שאל בערבית. הסברתי לו שאני יהודי. "אני מצטער, אין אמון בימים אלה", אמר והתנצל על שאינו רוצה להצטרף אליי .

"אצלנו לא חוטפים", אמרתי לו בערבית ושניות אחר כך נזכרתי שדווקא היו כמה מקרים כאלה. בתחילת השבוע אמר לי ג'יבריל רג'וב, אחד מראשי הפתח, שזו שאלה של זמן עד שיהודים קיצונים ירצחו פלסטיני. ואז ביום רביעי לפנות בוקר החלו הדיווחים על חטיפתו ורציחתו של נער פלסטיני בן 16 משועפאט, מוחמד אבו חדיר. המשפחה האשימה שהרצח נעשה על רקע לאומני. במשטרה הסבירו שנבדקת גם האפשרות שהרצח בוצע על רקע פלילי.

עשרות הצעירים שיצאו לרחובות שועפאט ויידו אבנים לעבר המשטרה, לא המתינו לסיום החקירה. עבורם זה כבר לא משנה - לראייתם הנער נחטף ונרצח על ידי היהודים. הרבה תסכול וזעם ראיתי ושמעתי מהם, דווקא כאן, בשכונה היחסית שקטה הזו שמצפון לירושלים, מרחק יריקה מהגבעה הצרפתית. הכיוון המסתמן, ביום חמישי, הוא שאכן הרצח בוצע על רקע לאומני. למרבה הצער זה כנראה לא האירוע האחרון מסוג זה, וכצפוי הוא גרר עימותים אלימים לא קלים. ועדיין, הגדה המערבית גם הפעם הצליחה להפתיע באדישותה. חוץ מכמה מוקדים בירושלים, אף עיר פלסטינית לא הצטרפה למחאה.

ייתכן שמוקדם עדיין לחגוג את הדבר, וביום שישי הראשון של חודש הרמדאן הכל יכול להשתנות. אולם אפילו בחברון העדיפו התושבים להתרכז בהכנות לקראת האיפטאר - ארוחת שבירת הצום, מאשר להזדהות עם "אחיהם בשועפאט". האינתיפאדה השלישית, אולי תפרוץ ביום מן הימים, אך כמו שזה נראה כרגע, רצוי שלא במהלך שעות הצום.