על אף הכותרות והדיווחים ההיסטריים כמעט של התקשורת הבינלאומית בדבר הסכנה שארגון דאעש (המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה, ISIL) אוטוטו יפלוש לירדן בסערה ויתמקם על גבולה המזרחי של מדינת ישראל, נראה שההתפשטות של הג'יהאד העולמי אל מחוץ לגבולות עיראק וסוריה לא תהיה כל כך פשוטה, ואפילו במדינות הללו היא מראה סימני האטה. הצבא העיראקי ומליציות שבטיות באזורים כמו תיכרית וצפון עיראק, יחד עם הכורדים, מראים סימנים של נכונות לשתף פעולה כדי לעצור את ההתקדמות של דאעש.
בסוריה אותה "מפלצת" מבית אל-קאעדה אינה מראה הישגים יוצאי דופן במישור הצבאי. בשורה התחתונה, כאשר דאעש נתקל בהתנגדות צבאית מסודרת ואפילו מסודרת למחצה, כמו במקרה של סוריה ובוודאי כמו במקרה של ירדן אם יהיה כזה הוא אינו נראה מאיים ועוצמתי כל כך כפי שהצטייר בעיראק. הסיפור של דאעש כובש את כותרות העיתונות הערבית ובעיקר את ערוצי הטלוויזיה בלוויין, אבל עבור ישראל, יש כרגע כמה סוגיות קריטיות ובוערות יותר, תרתי משמע, לטיפול: עזה וחברון.
עוד על ההסלמה בדרום:
עוד רקטה אותרה במפעל שנשרף בשדרות: "אחת למיליון"
בתגובה לרקטות: צה"ל תקף 12 יעדים ברצועת עזה
רקטה התפוצצה בשדרות, שני מפעלים עלו באש
את ההסלמה ההדרגתית מכיוון רצועת עזה ניתן לייחס לשני גורמים. האחד, ההשלכות של המתרחש בחברון והחטיפה שם על ארגוני הטרור בעזה. אין הכוונה לחמאס, אלא לקבוצות הקטנות יותר המזוהות עם אל-קאעדה, המבקשות למשוך את תשומת הלב הפלסטינית והערבית אליהם לרצועה. הן אינן זוכות לשיתוף פעולה מצד חמאס, שבשבוע שעבר אף עצר חלק מהחוליה שנפגעה ביום שישי בתקיפה הישראלית במחנה הפליטים שאטי. הקבוצות הללו, ובמקרה הנוכחי "ועדות ההתנגדות העממית", הן המבקשות לגרור גם את עזה להסלמה.
הגורם השני הוא הרמדאן. כמעט כמו בכל רמדאן, אותם פעילי הטרור בעזה הזוכים להשראה מהחודש הקדוש מחכים לסיומו של הצום, לארוחת האיפטאר ואז יוצאים "לעבודה", כלומר לנסות לשגר רקטות לעבר ישראל. הבעיה של ישראל היא שתגובה נרחבת מדי מצדה תוביל להסלמה רבתי אל מול ישות המחזיקה במאות טילים בעלי יכולת לפגוע בתל אביב וצפונה. הימנעות מתגובה כנראה לא תוביל לשקט גם כן. חמאס, מצדו, אינו רוצה במלחמה כעת נגד ישראל, אבל מהסס לפעול בצורה נחרצת מדי נגד השיגורים ולהצטייר כמשתף פעולה בזמן שהוא תוקף את הרשות הפלסטינית על שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.
בינתיים בעזה, המצב הכלכלי בכי רע. שיעור האבטלה הגיע ל-44% ולהם אפשר להוסיף עוד 40 אלף פקידים של ממשלת חמאס שלא קיבלו משכורות מלאות מאז נובמבר האחרון. המנהרות סגורות ובשל כך מחיר המוצרים גבוה יחסית. לתסכול הכלכלי הזה עלולות להיות השלכות קשות על האפשרות של הסלמה רבתי.
הסוגיה השנייה היא, כמובן, חברון ושלושת הנערים הישראלים החטופים. גם אתמול נראו חיילי חטיבת הצנחנים סורקים את הוואדיות שמצפון לחברון, ושוב ללא תוצאות. כוחות הביטחון הישראליים עדיין תרים אחר מודיעין שיוביל אותם לחטופים או לחוטפים, אך המידע הזה אינו נראה באופק. העיר פתוחה ותושביה יכולים אמנם לנוע בחופשיות לערים אחרות בגדה, אולם אלפי פועלים אינם יכולים לצאת לעבודה בישראל והרמדאן אינו חגיגי כעבר. עם זאת, לא צריך גם ליפול לתיאורים דרמטיים מדי. השגרה בעיר נמשכת. אנשים עדיין קונים, אולי פחות מבשנים שעברו, אבל קונים. ליד תחנת הדלק של משפחת אל-ג'עברי, בתפר שבין חלחול וחברון, נתלה דגל ענקי בצבע ירוק על חזית מסעדת "אל-ח'ליל". לשם שינוי זה אינו דגל חמאס, וגם לא שלט הזדהות עם האסירים הביטחוניים, אלא דגל ברזיל. בכל זאת, מונדיאל.