"מוות במרשם רופא", תיקון החוק שעבר אתמול (ראשון) בוועדת השרים לחקיקה, אשר מאפשר לרופאים לתת לחולים סופניים מרשם לתרופה ממיתה אינו רק הליך בירוקרטי אלא מהווה שינוי ממשי בתפיסה של זכויות הפרט. הנושא מעורר באופן טבעי תהיות אתיות ורפואיות, ובעוד שיש אלו המברכים על החוק, רבים אחרים ספקנים לגבי האפשרות שתותר אי-פעם המתת חסד בישראל.
חוק החולה הנוטה למות, כפי שהוא מנוסח היום בישראל, מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה גוסס שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. מתוך כך, החוק מתיר לרופאים לא לחבר חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה. החוק אינו חל על מי שחייו אינם תלויים באמצעים מלאכותיים, ולשם כך בא התיקון החדש.
עוד ידיעות בריאות
מתה היולדת שלקתה ברעלת היריון ואושפזה במצב קשה
רגע לפני החג: עשרות אושפזו כתוצאה מחלב לא מפוסטר
הממשלה אישרה: תותר פונדקאות לזוגות חד-מיניים בישראל
התיקון מפרט תנאים שבהם יקבל אדם, הלוקה במחלה חשוכת מרפא, הגורמת סבל לו פיזי ונפשי, לקבל מרשם לתרופות מרדימות, אשר נטילתן תוביל למותו. על פי התיקון, מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי. את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה. כדי למנוע "תיירות מוות", חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות.
על הרופא לוודא כי הבקשה נעשית כאמור מתוך מתוך רצון חופשי ועצמאי, וכי המטופל אינו סובל מדיכאון. לאחר שקיבל החולה תרופה ממיתה, עליו ליטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו ציבורי. בתעודת פטירה של מטופל שמת בשל נטילת תרופה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל.
סרטן: המחלה שבגינה ביקשו הכי הרבה אנשים למות
כל המעורבים בנושא, מגורמים במשרד הבריאות, דרך לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית ועד עמותת לילך, העוסקת בקידום זכותו של אדם למות בכבוד, מצטטים את המקרה של מדינת אורגון בארצות הברית, שהייתה הראשונה לחוקק חוק מוות בכבוד ב-1998. הצעת החוק שעברה היום בוועדת השרים מתבססת על חוק זה.
החוקים באורגון, כמו גם בוושינגטון ו-וורמונט בהן התקבל חוק דומה ב-2008 - מאפשרים לאדם בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". החוק, בדומה למהלך שנעשה כעת בישראל, מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי במדינות אלו שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה, בהן מאפשר החוק גם המתת חסד פעילה, שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.
על פי הנתונים באורגון, הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם. דוח שפורסם ב-2012 וכולל מידע על 15 השנים בהן יושם החוק באורגון, מצא כי מחלת הסרטן היא שבגינה ביקשו הכי הרבה אנשים למות.
על פי הדוח, לא כל מי שקיבלו את המרשם הממית עשו בו שימוש. לדוגמה, מתוך 115 המטופלים שקיבלו מרשמים ב-2012 67 חולים מימשו את המרשם. 23 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-25 היו עוד בחיים בסוף שנת 2012. סוגיית השימוש או חוסר השימוש בתרופה הממיתה, עומד במרכז הטיעונים המצדדים בהחלת החוק בישראל, שיפורטו בהמשך.
לקראת הדיון שהתקיים אתמול בוועדת השרים, שלח יו"ר ההסתדרות הרפואית (הר"י), ד"ר ליאוניד אידלמן, מכתב לשרת הבריאות יעל גרמן. במכתב הביע אידלמן עמדה המתנגדת בחריפות לחוק החדש. "אף שאנו מבינים וחשים אמפטיה כנה כלפי סבלם הקשה של החולים הסופניים ובני משפחותיהם, אין זה מתפקידו של הרופא לסייע בידי חולה סופני לסיים את חייו בדרך שאיננה טבעית", כתב אידלמן. בנוסף הוא התריע כי "קיים החשש כי מתן האפשרות לסיים את החיים בהתאבדות יפגע בהשקעה בטיפול התומך ויהפוך אותו לדבר שולי וזניח".
אידלמן הוסיף כי "תפקידנו המקצועי והחברתי הינו להבריא חולים, ואם לא ניתן אז להקל על סבלם ככל שאפשר. שבועת הרופא העברי, אשר אותה חורט כל רופא על דגלו משחר שליחותו הרפואית, מצווה עלינו לקדש את החיים. לפיכך, מתן אפשרות חוקית לחרוג מעיקרון מקודש זה קשה עלינו מאוד". המכתב, אגב, לא שכנע את גרמן, שהצביעה אתמול בעד התיקון לחוק.
גם פרופסור אבינועם רכס, מי שהיה עד לא מזמן יושב ראש לשכת האתיקה של הר"י, אינו מסכים עם עמדת היו"ר. "אני מאוד בעד", הכריז. "החוק החדש בא לתקן עוול חברתי גדול מאוד. חובה עלינו לפתור את הבעיה הזאת במדינת ישראל, ולא לייצא אותה לחו"ל, כמו במקרה של עדי טלמור (שדרן גלי צה"ל שמת בהליך המתת חסד בשוויץ ב-2011, מ"ש)".
פרופסור רכס גילה, כי "רוב הרופאים לא ירצו להיות מעורבים בזה. החוק יאפשר לרופא לפעול על פי מצפונו ואינו חייב להיענות לבקשת החולה, כפי שנהוג בכל טיפול רפואי אחר.
"במקרה של אורגון, רק אחוז קטן מהרופאים נתנו את המרשם, וכל אחד מהם נתן אותו לא יותר מפעמים ספורות. אבל חולה צריך רק רופא אחד שיסכים, וזה הכל. אנחנו, כרופאים, מחונכים מראש לשמירת החיים ולשמירה על איכות חיים. זה מה שמצפה כל אדם מהרופא שלו. לפעמים אנשים מגיעים בסבל לקראת סוף חייהם ומרגישים שאולי היו רוצים לסיים את חייהם, וצריך לאפשר להם זאת".
"אדם תמיד יוכל להפסיק לסבול"
בעמותת לילך הביעו סיפוק זהיר מההחלטה בוועדת השרים. רבקה הוכהויזר, מחברי הוועד המנהל, מציינת שהדרך עוד ארוכה. "אנחנו מקווים שהחוק יעבור את כל המשוכות ויתקבל. חשוב לציין שהחוק יאפשר לאדם להחליט בעצמו מתי ואיך ימות. הוא יקבל את החומר הממית ולא יהיה חייב להשתמש בו. כפי שראינו במקרה של אורגון, רבים לא עשו כל שימוש בחומר. היתרון בחוק הוא שהוא נותן לאדם החולה את הביטחון, לדעת שגורלו בידיו, ואם יגיע הסבל למצב בלתי נסבל הוא תמיד יוכל להפסיק אותו".
בלשכת האתיקה בהר"י יודעים גם כן כי הדרך ליישום החוק ארוכה. "מדובר בסוגייה מורכבת ביותר", אמרה יושבת ראש הלשכה החדשה, דוקטור תמי קרני. "הסוגייה היא קודם כל ציבורית, וחשוב שהציבור יקבע בסופו של דבר אם זה מה שהוא רוצה שיהיה במדינה". לדבריה, "חלק מהרופאים בעד החוק וחלק מתנגדים לו, כמו בשאר האוכלוסייה. אם החוק יעבור, נצטרך להתכנס ולדון ביישומו ובדילמות שיעמדו בפני הרופאים שיתבקשו לרשום את התרופה. אחרי הכל, לא מדובר במרשם לעוגה".
(עדכון ראשון: 21:00)
לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com