האיש שמעולם לא אמר "אחריי" - אלא קם והוביל

לא מעט נכתב על סגן-אלוף יוסי יפה, שהניח את היסודות להקמת יחידת מגלן ונהרג בתאונה בשנת 1977. בני משפחתו אינם מסתפקים במפעל ההנצחה, אלא ממשיכים בדרך שסלל, למרות שעבור חלקם הוא אינה יותר מדמות שהופיע בסיפורים שנשמעו במשך השנים. בנו של יפה ושתיים מנכדותיו שירתו, ועדיין משרתים בתפקידים משמעותיים בצבא, ושלושתם מרגישים חיבור לחינוך ולחקלאות, שלושה מנושאים המשמעותיים ביותר שהוקיר יוסי ב-41 שנות חייו כמפקד נערץ.

אנו נפגשים במשק המשפחתי במושב חרות, סמוך לתל מונד, בין העצים שתחתם גדל יוסי בעצמו והיה שותף לנטיעתם, עוד כשהיה ילד. אלמנתו רינה מוסיפה כיבוד על השולחן העמוס. עמנו יושבים גם בנו, אלוף-משנה ג', שהשתחרר לפני שנה משירות קבע, שאת רובו העביר בסיירת מטכ"ל, ושתיים מהנכדות, סגן ב' המשרתת ביחידה 9900, ו-מ', המשרתת בסיירת מטכ"ל.

כל אבן, כל עץ וכל שביל במשק מזכירים לבני המשפחה את יוסי. זאת, למרות שבנו, ג', היה רק בן תשע כשאביו נהרג, ולמרות שנכדותיו הצעירות לא זכו להכירו מעולם. בני המשפחה אומרים כי ההליכה במסלול צבאי דומה לזה שבו צעד יוסי, אינה נובעת מקיום צוואתו, וכי היא לא נגרמה בשל הצפיות הגבוהות מהם. זו דוגמה אישית שהגיבור הותיר אחריו, עבור אנשים כה רבים, הם פוסקים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות:
"קראו לי ילד": מכתבי לוחם "אגוז" שנפל בלבנון
"אני רוצה לשאת תפילה בקשר"; "כאן קודקוד, אמן"
"לתת פנים לנופלים": מנציחים את החללים השקופים

יוסי יפה נולד ב-1935 במושב חרות, בן רביעי להוריו דב ואסתר, אחרי אח ושתי אחיות. מינקותו חונך על ערכי היהדות והציונות. בגיל שבע, כשהצטרף אביו לצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית ואחיו ואחיותיו עזבו את הבית, הפך יוסי הצעיר לשותף מלא ואחראי לתחזוקת המשק המשפחתי.

יום הזיכרון: הדליקו נר בפייסבוק לזכר הנופלים

בגיל 18 התגייס לנח"ל. אחרי שסיים בהצטיינות את הטירונות ואת קורס המ"כים, ביקש לעבור לצנחנים. בחטיבה האדומה, שבה שירת חלק גדול משירותו הצבאי, גרף שבחים רבים. הוא שירת בגדוד 101 ובהמשך עבר לסיירת ואף פיקד עליה. במהלך אחת מפעולות התגמול המפורסמות בקלקיליה, נפצע קשה, אך מתוך רצון גדול שיקם את עצמו במהרה ושב לשירות פעיל. במשך השנים השתחרר יוסי מהצבא כמה פעמים, אך בכל עת שנקרא לדגל שב לשירות מילואים ולשירות קבע.

בזמנים בהם לא היה בשירות פעיל, עסק רבות בחקלאות במשק המשפחתי ובחינוך במסגרת תנועת המושבים. לדברי בנו, אל"מ ג', "בגיל 25 ביקשו מאבא שיישאר בשירות, אך הוא, מצדו אומר שיש מספיק אנשים טובים בצבא. הוא השתחרר וחזר למשק, כדי להתעסק במה שהוא אוהב לעשות - בחקלאות, בבניין הארץ ובאהבה השנייה שלו - בחינוך". לדבריו, "כל חייו עסק אבא בשלושת התחומים האלה, לצד הדאגה למשפחה, בכל פעם על פי סדר אחר ולפי הצורך באותה נקודת זמן".

במלחמת ששת הימים פיקד יוסי על גדוד שלחם בגבעת התחמושת, ולאחר מכן בקרב על העיר העתיקה. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לכותל המערבי עם חייליו.

את מאורעות מלחמת יום הכיפורים, הבן, ג', יודע לשחזר למרות שהיה אז רק ילד קטן. "אני זוכר אותנו יושבים על הדשא, ורואים את נהג הסמיטריילר נוסע ביום כיפור, דבר שלא היה מקובל. לאחר מכן הטלפון מצלצל ומזעיקים את אבא, כדי לרשת דרומה עם הגדוד שתחת פיקודו". הגדוד של יוסי יפה התפזר לחטיבות באזור הדרום, ולא לחם כגדוד אורגני. חלקים ממנו הקימו את מחלקת הנ"ט (נגד טילים) הראשונה, ואילו יפה עצמו, עם חלק מחיילי הגדוד, נטל חלק בצליחת התעלה, והשתתף בלחימה בסואץ.

גם שם נפצע יוסי שוב, אך נשאר עוד שעות רבות בשטח כדי לפקד על לוחמיו בקרב הקשה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים, וכלקח מהלחימה הקשה, הקים יפה את יחידת הנ"ט המיוחדת הראשונה בצה"ל, מגלן. על חשבון זמנו הפרטי החל יפה לעסוק ביצירת תורת הלחימה של מגלן ובהקמתה.

באחד התרגילים שסללו את הדרך להקמת היחידה, ב-1977, עלה יוסי לתצפית עם סגנו, דובי הלמן, לתצפית לאחר התרגיל הראשון ולפני התרגיל השני. הג'יפ שנסעו בו נתקל במוקש, באזור שלכאורה פונה ממוקשים מצריים, אך לאחר מכן התברר שנוקה רק באופן חלקי. יוסי נהרג במקום, כשהוא בסך הכול בן 41, וסגנו דובי נפצע קשה.

הבן ג' זוכר את אותו היום בבירור. "הייתי אצל רופא השיניים בפתח תקווה", הוא משחזר, "חזרתי הביתה עם דודתי חנה, וראינו את מוטה גור. הוא בישר לנו. אני זוכר את האנשים שהתגודדו ליד הבית, יושבים על המדרגות. נכנסתי לחדר, ורק שכבתי על המיטה".

בנו ונכדותיו של יפה מדגישים כל העת את איכויותיו של האב והסב שנפל בעת מילוי תפקידו, כדי להמחיש את יכולת ההשפעה שלו עליהם ועל רבים נוספים. השלושה מספרים על אהבת האדם שהייתה טמונה ביוסי, ואת הדוגמה האישית שתמיד ניצבה כנר לרגליו. "חייליו סיפרו על אימון גדודי שהתקיים בערד בחורף. הם הגיעו ליעד מבוצר אחרי גשם שוטף, והיעד היה כולו מלא מים", אמר ג'. "החיילים שאלו מה לעשות, בתקווה לוותר על התרגיל. אבא פשוט קפץ לתעלה והדגים להם איך לעשות את זה, בלי לומר מילה. החיילים סיפרו: 'אחרי שראינו שזה מה שהמג"ד עושה, כבר לא נשאלה שום שאלה'".

"הוא לא אהב להטיף מוסר. הוא פשוט היה עושה, וכולם בעקבותיו. לא סתם על המצבה שלו כתוב 'לעולם לא אמר אחריי, פשוט קם ועשה, וכולם אחריו'. זה מאוד מאפיין אותו", סיכם הבן.

אל"מ ג' התגייס לצה"ל בגיל 18 ואת רוב שירותו עשה בסיירת מטכ"ל, שם התקדם לתפקיד מפקד צוות ולתפקיד סגן מפקד היחידה. לאחר מכן היה מג"ד של אחד מגדודי הנח"ל, מפקד שלדג ויחידה 669. כיום הוא עובר הסבה אקדמית להוראת פיזיקה, אך עדיין עובד במשק המשפחה במושב חרות. לדבריו, בשום שלב הוא לא הרגיש שהוא צריך למלא צוואה מסוימת או לעמוד בציפיות הסביבה בתור בנו של יוסי יפה, אלא פעל מתוך ההשפעה החינוכית שספג במשך השנים.

"בסופו של דבר, כשאתה ילד שגדל במקום שאוהבים אותך, במקום בטוח ובמסגרת מסוימת, אתה מרגיש טוב, נוח ומשמעותי עם הדברים שעליהם חונכת. אני לא יכול לומר שיש לי אג'נדה להשלים את מה שהוא לא הספיק לעשות, אבל זה מה שאני אוהב וחושב שהוא משמעותי - צבא, חינוך וחקלאות. אני עושה את מה שאני אוהב ומה שנראה לי חשוב. זה מה שעושה לי טוב ונותן לי תחושה שאני עושה דברים חשובים ולא כדי לעמוד בציפיות, ככה חונכתי".

כבן למשפחה שכולה, לא הייתה לך התלבטות לגבי הגיוס והשירות ביחידות מובחרות?

"לרגע אחד זה לא עבר לי בראש", הוא משיב בצורה חד-משמעית.

האם, רינה מספרת כי על פי הנהלים, היא הייתה צריכה לחתום על מסמך אצל עו"ד כדי לאפשר את גיוסו של ג' ליחידות קרביות. גם מבחינתה זה היה מובן מאליו שהוא ימשיך באותה הדרך שבה הלך בעלה, אביו.

שתי נכדותיו אומרות כי הסב נוכח מאוד בחייהם, אך מבהירות כי בחרו בעצמן במסלול שבו הלכו. ב' מספרת: "את סבא לא הכרתי, ולמרות זאת אני חושבת שבמהלך השנים יצא לי להיפגש עם המון סיפורים, שיצרו לי איזושהי דמות. לפעמים, כשמדברים על אנשים שמתו, מספרים על המקומות הטובים, על הזיכרונות הטובים. ואני חושבת שכשאתה קטן זה מאוד הירואי ומדהים. אבל בשלב מסוים אתה אומר: זה לא יכול להיות, האם היו רק דברים טובים? ועדיין, אני באמת מאמינה שאת סבא אני מכירה טוב, ושעם הזמן למדתי גם על הדברים שאולי היו פחות טובים. היום, כאדם בוגר, אני מסתכלת קצת קדימה, ושופטת כך את הדברים. עוד כמה שנים בטח יהיו לי ילדים, ובמובן מסוים הדבר הזה מאוד מפתח אותי".

"גדלתי בתנועת נוער, והייתי גם מדריכה", היא ממשיכה. "לא היה לי ספק שגם אצא לשנת שירות מטעם התנועה, זה היה מתבקש, גם בתור הנכדה-של. כמה שבועות לפני, מצאתי את עצמי מתחבטת האם זה באמת מה שאני רוצה, או שזה בגלל הציפיות ממני. בסופו של דבר לא הלכתי לשנת שירות ואני חושבת שזה היה מאוד נכון עבורי".

לדבריה, זה היה המקום היחיד בו נתקלה בשאלה האם זה דבר שהיא באמת רוצה, או שזה מה שמצפים ממנה כ"נכדה של יוסי יפה". היא מספרת: "אין ספק שלעיתים יש מקום להטלת ספק, אבל בסופו של דבר אני מאמינה בדרך הזאת, ומוצאת את עצמי חוזרת לאותה הנקודה".

מ', נכדתו השנייה של יפה, התגייסה לפני ארבעה חודשים לסיירת מטכ"ל, וגם היא, כמו אביה ואחותה, מתארת את ההשפעה של הסב המיתולוגי. למרות שהכירה את הסב רק מהסיפורים, מתארת היכרות לצד געגוע. "זו תחושה מוזרה. מצד אחד, אתה לא באמת מכיר את הבן אדם, אך מצד שני אתה כן מכיר. יש גם תחושה שבעקבות כל הסיפורים אתה מאוד רוצה שהוא יהיה לידך, ידריך וייעץ, אבל הוא לא נמצא". גם מ' מצאה את עצמה מתחבטת בשאלה האם בחירותיה נובעות מהמצופה ממנה או מבחירה אישית. "הייתי בתנועה, ולמרות שבכיתה י' מתחילים בדרך כלל להדריך, אני לא הרגשתי שזה מתאים. רק בכיתה י"א, כשהרגשתי שאני מוכנה, התחלתי".

שאני שואל את השלושה האם הוא היה גאה בהם, בנו עונה שאם יש משהו שהוא היה גאה בו לדעתו זו העובדה "שאנחנו מכבדים ואוהבים בני אדם. בעיני זה הדבר הכי חשוב אצלו, ואני חושב שפלוס-מינוס, אנחנו עומדים במשימה הזאת בצורה טובה".

הבן ושתי הבנות לא אוהבים להעיד על עצמם במידה רבה, ומעדיפים להתמקד בסב, יוסי יפה. לסיום, אל"מ ג' יפה בוחר להקריא כמה שורות שסגנו של הסב, דורון מור, כתב עליו: "יוסי יפה היה אחד יחיד ומיוחד. לא היה אדם שהיכרו ולא עמד נפעם ומשתאה מול הנפש הגדולה והטובה הזו. לכתוב ולספר על יוסי קשה, קשה מאוד, והרי מי שלא ידעו יאמר - מוגזם, אין איש כזה. ומי שאכן ידעו יאמר לבטח כל זה רחוק, רחוק ממלא עוצמת דמותו".