כל הדרך לפסגה: הקצינות שהקדישו את חייהן למדינה

כנגד ארבעה אלופות-משנה דיבר הצבא. כולן חכמות, כלל לא תמימות ובעיקר יודעות לשאול. מעמדן של הקצינות בצה"ל רק עולה עם השנים, אט אט הן כובשות יותר ויותר תפקידים שבעבר היו נחלתו של המין הגברי ולא מתביישות לדבר על המחיר שהן משלמות בדרך. בשיח נשים לרגל חג הפסח, התכנסו ארבעת אל"מיות המנהלות מערכים שלמים בצבא כדי לחשוף את עולמן האישי שמאחורי הפיקוד בצבא.

עוד על צה"ל:
איש הצללים שפועל בקרקעית: התפקיד הקריטי בחיל הים
פצצה מתקתקת: המחדל בגבול הצפון שעוד יוביל לחטיפה
הקצין שנהרג בפיגוע פיתח את ”8200 של המשטרה”

אם תשאלו אותן מה המשמעות של להיות אישה בצבא, הן לבטח יגידו שהעובדה שהן נשים מעולם לא היוותה טריגר לאורך השירות, שלא קיים שוני בינן לבין הגברים שמשרתים לצדן ושהמקצועיות היא הפרמטר החשוב והקובע את מעמדן. הן נצבות לפניי, מרשימות ומלאות ביטחון, שיערן אסוף בקפידה ועל כתפיהן שלושה פלאפלים זהובים, מראה השמור בעיקר למין הגברי.

"זוהי מערכת פורצת דרך", הן מתארות את הצבא בגאון. "אין הבדל בינינו לבין הגברים" הן מוסיפות עד שלבסוף אחת מהן, אל"מ מיכל תשובה - ראש מספן כוח אדם בחיל הים והאישה הראשונה בתפקיד, נשברת וחושפת טפח: "את לא רק מפקדת בצבא, את גם אמא. את לא רק בעלת מקצוע, את גם מביאה עמך ערך מוסף. את חייבת לשמור על ה'סיי' שלך, והסגנון... מהר מאוד אפשר לאבד את הרכות הזאת ולהפוך לקשוחות הרבה יותר מכל אחד אחר. בפעם הראשונה שישבתי על הכיסא בתפקיד הזה פתאום הבנתי איך כל האחריות מוטלת על הכתפיים שלך, אין לך מאחורי מי להתחבא, הכול עלייך".

תשובה, בת 44 ואם לשלושה ילדים, בכלל רצתה להיות פסיכולוגית, אך לחיים היו תוכניות משלהם. בגיל 30, לאחר שורה של תפקידי פיקוד, ארזה את עצמה ואת שני ילדיה הקטנים ועברה לגור באילת כדי להתקדם בסולם הדרגות. בעלה נשאר במרכז והיה מגיע בסופי שבוע. "היום, בדיעבד, אני מבינה שהייתי מאוד אמיצה", היא מודה. "אז, הייתי כל כך נחושה שלא ראיתי את הקשיים. דיברנו על זה הרבה, אבל כשאתה רוצה משהו, זה יכול להצליח. אתה מבין את הצדדים הטובים ולא רק את הקשים. אנחנו מתמרנים ובדיוק כמו שזה הצליח זה יכול היה גם להיכשל".

גם אל"מ אריאלה בן אברהם, רמ"ח תקשורת בדובר צה"ל, שלאורך כל הריאיון דאגה לשדר קורקטיות וחשבה על כל מילה שהוציאה מהפה, מודה ששילמה מחיר כבד בשביל הקריירה הצבאית. "המצפון לפעמים עובד שעות נוספות", היא אומרת. "אני לא תמיד מכירה את המורים של הילדים שלי, לא תמיד מצליחה להגיע לאספות ההורים שלהם. הייתי שולחת את אמא שלי במקומי. אבל אני בחרתי את זה לעצמי, אף אחד לא בחר לי. אני רואה את ההשפעה שלי בשירות בכל דקה ודקה, אם זה בארץ או בעולם. הסיפוק שבשליחות שווה את המחיר. עכשיו, כשהבן שלי התגייס, הוא יודע להעריך יותר. 'רק עכשיו אני מבין לאן הגעת וכמה את פורצת דרך, אני גאה בך', הוא אומר לי".

השלישית בחבורה, אל"מ יעל הס - מפקדת מערך מגן (מערך פיקודי תחתיו נמצאות כלל יחידות הביצוע של חיל החינוך), מספרת על ההרגשה להיות חלק מארגון כל כך גברי. "בפורום ספק (פורום הקצינים הבכיר של צה"ל, ד.י) יש מאות קצינים, בהן נשים בודדות. זה נפתח תמיד בטקס של ה'צ'אפחות' ביניהם", מתארת הס. "היום אני מרגישה עם זה יותר טוב, אבל בפעם הראשונה שנכנסתי למקום הזה, זה הלם בי. יש שיח שהוא שיח גברי, ואת מגיעה לפעמים עם משהו שהוא יותר רך. או שאת יכולה להתאים את עצמך לסיטואציה או שאת יכולה לביא מעצמך משהו אחר".

ובכל זאת, למרות ההצלחה וההתקדמות של החבורה, מזכירה הס עד כמה הן מיעוט בדרגת אל"מ לעומת מקביליהם הגבריים. "אנחנו הצלחנו, נתנו לנו הזדמנויות וניצלנו אותן, אבל יש משהו יותר מורכב מזה", היא מסבירה. "זו עובדה שהארגון הוא ארגון גברי ושכדי להיות אישה בארגון גברי את משלמת יותר מחירים, אבל זאת בחירה שלנו ואף אחד לא הכריח אותנו אחרת. לדעתי המחירים הם בעיקר משפחתיים. יחד עם זאת, במערכת הצבאית יש יותר אפשרויות קידום מאשר באזרחות".

את התמונה המרשימה של אל"מ ירדנה תורג'מן, בת 46, מפקדת מערך מילואים בזרוע היבשה, שמשרתת במקום מעט יותר גברי משאר החבורה, ניתן להשוות לסיפורי האלופים הבכירים שהגיעו לגיל פרישה ופתאום מצאו עצמם לאחר שנים של היעדרות ממילוי תפקיד פעיל במשק הבית והתא המשפחתי היומיומי כלא שייכים. "כשאני לקחתי על עצמי תפקיד של מפקדת גדוד בבה"ד 1, ידעתי שיהיו לזה הרבה השלכות", היא משחזרת. "הייתי חוזרת לאפטר, מגיעה הביתה ב-17:00 בערב ובמקרה הטוב יוצאת בבוקר שלמחרת. את מוצאת את עצמך לפעמים מפריעה להתנהלות של בית, בית מתנהל בצורה מסוימת ופתאום את לא יכולה להיות חלק ממנו. את צריכה להיכנס בנישות הנכונות".

אל"מ תורג'מן החלה את הקריירה הצבאית שלה כמש"קית בבה"ד 1 עד שבגיל 38 קודמה להיות מג"דית בבסיס, תפקיד מאתגר שלדבריה כלל הרבה נושאים, כמו בטיחות, אימונים ותורות לחימה. ההחלטה על קבלת התפקיד הייתה לטענתה מאוד מורכבת, החלטה שקיבלה יחד עם משפחתה. "החלטות כאלה לא מקבלים לבד", מספרות הבנות. "יש עוד אנשים איתך". המשפחה תמכה ופרגנה, אך היא לא שוכחת איך בהתחלה העומס והמצפון נשפו בעורפה. "את מגיעה הביתה בסופי שבוע ופעם בשבוע לאפטר. הייתי נשארת גם שבת ראשונה ואחרונה של הקורס, בשבוע שטח חזרה הביתה לא באה בחשבון. עד שאת מגיעה הביתה, הילדים כבר ישנים, מישהו רחץ והלביש אותם, אולי תראי אותם בבוקר, אם לא תצאי מוקדם. אביהם הוא שטיפל בהם ופתאום הוא זה שמנהל את הבית. הדרך הייתה ארוכה עבורי כדי להבין שיש דרך אחרת בבית ושהוא צריך להתנהל בצורה אחרת".

"לאורך כל הקריירה שלי, הייתי במקומות יותר גבריים", מספרת תורג'מן. "אי אפשר להתנתק מהמצפון והרגשות, המחשבה שאת נמצאת במקום רחוק מהילדים שלך. את לומדת לחיות עם זה. זה לא אידיאלי, אבל זה מתוך בחירה. השכנה שלי בחרה להיות עם הילדים שלה ואני בחרתי להיות מחוץ לבית". בלילה, לדבריה, המחשבות מתרוצצות. "אני כל הזמן עושה חשבון נפש, מה הספקתי לעשות ומה לא, איפה טעיתי ואיפה לא, מה חסר ומה יש. יחד עם זאת, אני לא הפסקתי להשקיע בהם בזמן איכות. זה תרם להם ובוודאי לרגשות שלי, לאתגר את עצמי ולהמשיך בקריירה שבחרתי".

כמו בכל ארגון היררכי ורחב ידיים, גם בצבא יש את הדמות המהווה מודל לחיקוי. בשביל החבורה - זאת האלופה אורנה ברביבאי, ראש אגף כוח אדם בצה"ל והקצינה הראשונה בתולדות צה"ל הנושאת את דרגה זו במינוי קבע. "היא לא האחרונה", מבטיחות הבנות. "היא צלחה את כל הדרך, התמודדה והגיעה בזכות עצמה למעמד שלה - האלופה הראשונה", מוסיפה אל"מ בן אברהם. "בעיניי, זה הרבה מעבר", קוטעת אותה אל"מ תשובה. "היא שמרה על מי שהיא, על הצביון המשפחתי והאישי שלה. זה לא פשוט. רוב הזמן אתה במערכת תובענית, טוטאלית, קשה".

מהנתונים בצה"ל עולה כי קיימת עלייה במספר הנשים שמשרתות בתפקידי מפתח בצבא. מנגד, אי השוויון בין הנשים לגברים עדיין בולט: 92% מכלל התפקידים בצבא פתוחים לנשים, אך רק 24 נשים נמצאות בדרגת אל"מ ו-15% מכלל הקצינים בדרגת סא"ל הן נשים. 15.3% ממשרתי המילואים של צה"ל הן נשים ו-4.3% מהלוחמים הן נשים.

אל"מ הס מסבירה את השינוי בצבא באמצעות עליית מעמד האישה בעולם כולו. "בדור שלנו היה יותר קשה להגיע אל התפקידים הללו", היא אומרת. "רוב התפקידים כלל לא היו פתוחים והמסלולים האפשריים היו מוגבלים. הצבא שינה את זה, הוא מקסם בכל מקום גישה לתפקידים לנשים. המשמעות היא שבעוד כמה שנים ההתמודדות בין גברים לנשים במספרים תהיה שונה לגמרי".

לדבריה, צה"ל הציע להאריך את שירות הבנות במטרה לאפשר לכמה שיותר נשים להתקבל לתפקידים משמעותיים שדורשים פרק זמן יותר ארוך של הכנה, אך הדרג המדיני והכנסת סיכלו זאת. "הצבא הלך עם עמדה מאוד ברורה וגם העמדה של יוהל"ן היא נחרצת. השירות של נשים וגברים צריך להיות יותר שיווני וזו פריצת דרך", היא מדגישה.

"יש שינוי תרבותי", מסכימה אל"מ תורג'מן. "השאלה אם זה התחיל בצבא או בחברה. הנושא של תמהיל הנשים בצבא משתנה, אין כמעט הפרדה, גם במערך המילואים עליו אני אחראית. במבצע 'עמוד ענן' אני ראיתי נשים בתפקידים משמעותיים, אם הייתה כניסה לשטח גם הן היו נכנסות, כי צריכים אותן בכל נקודת זמן".

אל"מ הס, שכחלק מתפקידה עוסקת בקידומם של בני נוער מאוכלוסיות נחשלות, מרגישה הרבה פעמים שהתפיסה העצמית הירודה של נשים בחברה, ובפרט באזורי פריפריה, היא הטריגר בדרך לקידומן. "כשאני נפגשת עם בנות, אני תמיד מספרת את הסיפור האישי שלי: נולדתי בקרית גת, מקום בו החלומות באותה תקופה לא היו גדולים ופתוחים כמו היום. הכול היה נורא סגור. הצבא פשוט שינה את חיי, פתח לי צוהר להיכרות עם כל כך הרבה אנשים ומקומות שלא נחשפתי אליהם. הן לא הבנות שלי, אבל אני רואה כיצד מראש הן מנותבות לכוון יותר נמוך".

לפניות לכתבת דנה ירקצי - danayark@walla.co.il