"כל העולם יתלהב": כשבגין אישר את הסכם השלום עם מצרים

"אלה החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי" – כך הגיב נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, לחדשות על כך שממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין החליטה לאשר את באופן סופי את הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים. קרטר אמר את הדברים בשיחה טלפונית עם בגין, שהתמליל המלא שלה מתפרסם כעת לראשונה, לרגל 35 שנים לחתימת הסכם השלום ההיסטורי. קרטר הוסיף באותה שיחה, שהתקיימה ב-14 במרץ 1979, כי מה "שאתה אומר לי כעת משמח אותי מאוד, ולדעתי ישמח גם את הנשיא סאדאת. כל העולם יקבל זאת בהתלהבות".

עוד בוואלה! חדשות:
זקן תהיה עדת מדינה? חודשו המגעים עם הפרקליטות
טימושנקו: "להשמיד את הרוסים בנשק גרעיני"
שערוריית המין שמסעירה את ההתנחלות החרדית

הסכם השלום הראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית נחתם ב-26 במרץ 1979 – היום לפני 35 שנה. הלילה (רביעי) התיר לפרסם ארכיון המדינה מקבץ של 67 מסמכים היסטוריים שמתעדים את "מאחורי הקלעים" של תהליך השלום, בין השנים 1979-1978, החל מוועידת קמפ דייוויד, שבמהלכה סיכמו הצדדים על "הסכם מסגרת לשלום", ועד לימים הדרמטיים במרץ 1979, שבמהלכם גובש באופן סופי הסכם השלום ההיסטורי. המסמכים מציגים את נקודת המבט הישראלית על התהליך, כולל התייעצויות אינטימיות בין בכירי הממשלה, כמו גם שיחות בין ראש הממשלה, מנחם בגין, עם הנשיא האמריקני ועם נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

המסמכים שמתעדים את הדיונים בקמפ דייוויד כוללים תיעוד פגישות בין נציגי ישראל, מצרים וארה"ב, כמו גם תיעוד של התייעצויות בתוך המשלחת הישראלית לכל אורך השיחות. המסמכים שמתעדים את ההגעה להסכם כוללים תיעוד של שיחות טלפון בין בגין לקרטר וסאדאת, שתכניהן טרם פורסמו. אחד המסמכים המרתקים ביותר בקבוצת המסמכים מתעד התייעצות של הצוות הישראלי לשיחות בקמפ דייוויד בנושא ירושלים. הצד המצרי דרש במהלך השיחות שהסכם המסגרת הישראלי-מצרי יכלול התייחסות גם לירושלים, דרישה שישראל דחתה לחלוטין. במהלך אותה התייעצות עדכן שר החוץ דאז, משה דיין, את הנוכחים בשיחתו האחרונה עם המצרים והאמריקנים, במהלכה התברר כי המצרים דורשים שיונף "דגל מוסלמי" כלשהו על הר הבית. כך התנהלה השיחה:

דיין: "לגבי ירושלים, סאדאת רוצה... להשאיר בנייר את ירושלים, אך רוצה שבחלק מהמקומות הקדושים ייאמר שהם יהיו ב-CONTROL של התושבים. כלומר, רוצה שבנוסף לאדמיניסטרציה – דגל על המקומות הקדושים".

בגין: "איזה דגל?"

דיין: "אמרתי לנשיא, כשמדברים על דגל השאלה של מה – של איטליה, יוון או דגל של הנצרות. למוסלמים יש דגל מוסלמי ירוק, ולא של ירדן. שאלתי – המדובר בדגל של מדינה או של מקום קדוש. 4-3 פעמים לא רצה לענות".

בגין: "(מה) עניתם על כך?".

דיין: "לגבי דגל מדינה – באופן קטגורי – לא".

בגין: "שום דגל. אנו מפסידים את מצפוננו. על הר הבית מספיק שאיננו נותנים לעלות להתפלל... דגל דתי פירושו שהר הבית - המקום המקודש של העם היהודי - שייך למוסלמים. איננו יכולים לעשות זאת. המסגדים קדושים למוסלמים, אך הר הבית עם דגל מוסלמי? המקום הקדוש לעם היהודי?".

בשלב הזה שאל תת-אלוף אפרים פורן, מזכירו הצבאי של בגין, אם ראש הממשלה יסכים לדגל מוסלמי על המסגדים עצמם ולא על הר הבית. בגין השיב כי זה "עניין אחר. אם יעלו דגל על המסגד לא אשלח שוטר, אך לא אסכים לכתוב במסמך. אסור לנו לפצוע את נפש האומה".

המסמכים מתעדים גם את התהליך ההדרגתי שעבר בגין, ויחד איתו גם בכירי הממשלה, בנוגע להתנחלויות בסיני. בשלבים המוקדמים של המשא ומתן עם המצרים, בגין, כמו שר החוץ דיין, עדיין קיווה שניתן יהיה להגיע להסכם עם מצרים בלי לפנות את כל ההתנחלויות בסיני, או לפחות מבלי לעשות זאת באופן מיידי. אלא שבמהלך השיחות בקמפ דייוויד, התברר כי המצרים לא יוותרו על עמדתם העקרונית בנושא, וכי הם זוכים בסוגיה הזו לגיבוי גם מצד ארה"ב.

אחד המסמכים מציג התייעצות דרמטית בנושא היישובים בהשתתפות שר החוץ דיין, שר הביטחון, עזר וייצמן, היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק, היועץ המשפטי במשרד החוץ מאיר רוזן, אלוף אברהם טמיר והמזכיר הצבאי פורן. "אני מוכן בשביל שלום לפנות את כל סיני", אמר ויצמן במהלך אותו דיון. "אינני יודע איך אוכל לומר שהולכים למלחמה חמישית (מאז קום המדינה – א.ת) כי לא רוצים לפנות את פתחת רפיח". דיין הגיב על הדברים באמירה כי אי אפשר "שהמשלחת תאמר זאת כאן בלי מנדט מהארץ", ואמר כי כדי להסכים לפינוי כל היישובים נדרש ראשית אישור של הכנסת ואולי אף של הציבור.

דיין אמר כי הממשלה "לא תאשר זאת, ובגין לא ימליץ. יצאנו הנה עם המלצות ממשלה וכנסת הנוגדות קו זה... לא הייתי הולך זו בלי שיהיה דיון במדינה. צריך בירור יסודי". לטענת דיין, הוא הציג את העמדה הזו גם בשיחותיו עם שותפותיה של ישראל במשא ומתן: "אמרתי לקרטר וסאדאת, לו גם כולנו בעד הורדת היישובים – עלינו ללכת לציבור, ולדעתי ההחלטה תהיה לא להוריד". מאיר רוזן אמר כי בגין "אולי יסכים לנוסחה לפיה הנסיגה תידון בעוד שלוש שנים. אפשר לחתום על הסכם מסגרת בראשי תיבות, שאינו מחייב". על כך השיב ויצמן: "סאדאת לא יקנה. יש לו הרגשה שמרמים אותו".

יום למחרת הדיון נפגש בגין עם הנשיא קרטר, כאשר ברקע מורגשת אווירת משבר. המצרים הקשיחו עמדות בנושא הפלסטיני, ואילו בגין התבצר בעמדתו בנושא ההתנחלויות. קרטר הקדיש את הפגישה לניסיון לשכנע את בגין לגלות גמישות, והדגיש את היתרונות האדירים שיצמחו לישראל מהסכם שלום עם מצרים.

אלה הסעיפים שמנה קרטר בפגישה, בנוסח המדויק בו נרשמו:

1. שלום מלא עם מצרים. שלום זה יכלול הכרה, יחסים בין לאומיים, גבולות פתוחים. סאדאת אמר שאם ההסכם יתקיים, עם הנסיגה הראשונה מסיני כל זה יתקיים.

2. ביטחון עם מצרים, המבוסס על הסכם זה, שמשמעותו הפחתה בסיני בדיוויזיה בצד המזרחי של התעלה. אולי אפילו פחות מדיוויזיה – בריגדה. סאדאת היה נדיב, שכן יהיה אזור חיץ סמלי
(בצד הישראלי). 1 עד 3 ק"מ.

3. הבטחה של מעבר בכל מקורות המים הסובבים: סואץ, מפרץ סואץ, ומיצרי טיראן. כל לשון שנרצה – בסדר. ו-UN תישאר בשארם א שייח.

4. תהיה לכם הסכמה עם הערבים על יהודה ושומרון ועזה לחמש שנים ומעלה. תהיה נוכחות צבאית, כפי שתרצו. אתם תאמרו מה שהנכם רוצים וצריכים.

5. ביצירת ה-self government (אוטונומיה לפלסטינים – א"ת) יהיה לכם וטו על כל הסדר, זה מבוסס על ההצעה המאוד קונסטרוקטיבית שלכם. אני מניח שמה שיוחלט יהיה קרוב מאד להצעה שלכם, וכל שינוי יצטרך לקבל הסכמתכם.

6. המשא ומתן על הסטטוס הסופי – אתם מעורבים בו. אם ה-Palestinian Arabs יהיו מרוצים מהמצב הקיים, יש סיכוי טוב שעניין הגבולות יישאר כפי שהוא.
7. יהיה יחס חדש ביניכם לבין הערבים.

קרטר הוסיף כי אם "נצליח כאן, תהיה תקופה חדשה ביחסי ארצות הברית-ישראל. ניסינו לספק את צרכיכם. מעולם לא הזקנו לכם בכוונה - בנשק או בסיוע כלכלי. הטבת יחסים זו עמנו ועם הערבים תביא עמה יותר קבלה של ישראל במשפחת העמים. תוכלו לסיים את הכיבוש הצבאי. אני יודע את האופי היהודי בכל העולם ואני יודע כיצד סבלתם מכיבוש זרים, ואני חושב שתהיה זו לכם הקלה אם הכיבוש יסתיים".

קרטר הדגיש באותה פגישה כי המחלוקת העיקרית כרגע בדרך להסכמות בין הצדדים נוגעת להתנחלויות בסיני, שבגין סירב להתחייב להסירן, והסכים רק לומר כי הנושא יעלה לדיון בין הצדדים לאחר חתימת הסכם המסגרת. בגין אמר בפגישה: "הלשון בעיניי היא – נושא המתנחלים יוכרע במשא ומתן. אם לא – אז שלא יהיה כלום. אנחנו נצהיר בפניכם ובפני סאדאת כי הכנסת תקבל החלטה". קרטר הדגיש כי "יש לנו הבדל בסיסי על ההתנחלויות. סאדאת רוצה לדעת אם הכנסת תסכים להסרת ההתנחלויות". בגין המשיך להימנע מהתחייבות מפורשת בנושא והשיב כי ייתכן "שהכנסת תחליט", וקרטר השיב כי לאור "גישתכם הגמישה, כמעט וגמרנו הכול, פרט להתנחלויות. אם נסכים על השאר, הכנסת תראה שפרט לקווים על המפה, ההסכם כבר ישנו".

בהמשך עברו השניים לדון בנושא ההתנחלויות בגדה המערבית, שהמצרים דרשו להקפיא בהן את הבנייה. "לא נעשה דבר מעבר למתוכנן", אמר בגין, אך הבהיר כי אין ראש ממשלה בישראל "שיוכל לקבל על עצמו התחייבות להקפאת ההתנחלות". עם זאת, הבהיר בגין, ישראל מבינה "את הבעיה המיוחדת של זמן ניהול המשא ומתן. במשך שלושת החודשים של התהליך נרצה להקים התנחלות נח"ל ברמת הגולן, התנחלות נח"ל במדינת ישראל עצמה ואולי נרצה התנחלות נח"ל אחת בבקעת הירדן. אלה התנחלויות של נוער חלוצי לוחם, זה חלק מהצבא וזה בסדר, אפילו לפי אמנת ז'נבה – שלשיטתנו אינה חלה כלל".

קרטר שאל אם מדובר ב"התיישבויות צבאיות", ובגין השיב בחיוב. קרטר שאל: "מה אומר לסאדאת, שאין הקפאה?", ובגין השיב: "מה לסאדאת ולהקפאת ההתנחלויות ביהודה ושומרון?". על כך השיב קרטר בכעס: "אם גישתכם הינה שיהודה ושומרון היא חלק מישראל, אז באמת אין לסאדאת מה לומר וקמפ דייוויד היה מיותר". בהמשך אמר בגין כי הקפאת יישובים "לא באה בחשבון. לא אוכל לחזור הביתה". בסופו של דבר, הסכימה ישראל לנסיגה מלאה מסיני, כולל פינוי כל ההתנחלויות בחצי-האי, וההחלטה זכתה לרוב מוחץ בכנסת. בנושא ההתנחלויות בגדה המערבית, לעומת זאת, בגין עמד על סירובו להקפאת הבנייה.

לעקשנותו של קרטר הייתה תרומה קריטית להגעה להסכם מסגרת בין הצדדים בתום שבועיים של שיחות בקמפ דייוויד, אך הדרך להסכם השלום המלא בין הצדדים הייתה עוד ארוכה. "הסכם קמפ דייוויד" נחתם ב-17 בספטמבר 1978, ואילו הסכם השלום הישראלי-מצרי רק ב-26 במרץ 1979. במהלך חצי השנה שבין שני ההסכמים דנו הצדדים בכמה נושאים שבהם נותרו מחלוקות, החל מפינוי ההתנחלויות ועד להסדרי העברת הנפט ממצרים לישראל לאחר הנסיגה מסיני.

מן המסמכים שחשף ארכיון המדינה ניתן ללמוד כי לאירוע היסטורי אחר שהתרחש בין החתימה על שני ההסכמים – המהפכה האיסלאמית באיראן, הייתה השפעה ישירה על השיחות בין ישראל לבין מצרים. המהפכה האיסלאמית, שהפילה את משטר השאה הפרו-מערבי והמקורב לישראל, ואשר הפכה את איראן לאויבת האזורית הגדולה ביותר של ישראל, ארצות הברית ומצרים, יצרה תחושת דחיפות בקרב כל הצדדים להגיע להסכם בהקדם האפשרי. ב-6 בפברואר 1979 שלח קרטר מכתב לבגין בו כתב כי הסכם ישראלי-מצרי יהיה "התשובה הטובה ביותר" למהפכה באיראן, ויסייע לייצב את המזרח התיכון אל מול הכוחות הקיצוניים. אפרים עברון, שגריר ישראל בוושינגטון, כתב לשר החוץ דיין כי הממשל האמריקני סבור ש"שלום בין ישראל לבין מצרים הוא הדבר הנחוץ ביותר למערב בכלל ולארצות הברית בפרט בשעה זו במזרח התיכון", על רקע האירועים באיראן.

שתי נקודות המחלוקת העיקריות בשלב הזה של השיחות היו מועדי הנסיגה הישראלית מסיני והסדרי אספקת הנפט של מצרים לישראל לאחר הנסיגה. למרות שמדובר בנקודות טכניות במהותן, הן היוו "כאב ראש" משמעותי בדרך להסכם. באמצע מרץ הגיע הנשיא קרטר לביקור באזור, בניסיון להביא לפריצת דרך להסכם. ערב הגעתו של קרטר לאזור, אמר שר החוץ דיין בתדרוך לבכירי משרד החוץ כי לאור המהפכה באיראן, האמריקנים זקוקים להישג מדיני במזרח התיכון. קרטר דילג בין קהיר לירושלים בניסיון לפתור את שתי הסוגיות הללו. הנוסחה שהתקבלה בסופו של דבר כללה הגמשת עמדות מצרית בנושא הנפט לצד הגמשת עמדות ישראלית בנושא הנסיגה. הנוסחה הזו אפשרה לשני המנהיגים להסכים למתווה הסכם השלום ההיסטורי.

ב-14 במרץ, זמן קצר לאחר שקרטר שב לארצות הברית, התקשר בגין התקשר לבשר לו על כך שממשלתו החליטה להשיב בחיוב להצעת השלום. "יש לי חדשות טובות, אדוני הנשיא", פתח בגין את השיחה. "שני הנושאים שנותרו במחלוקת נפתרו, בהסכמה של רוב גדול בממשלה".

קרטר: "אלה החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי. חדשות נהדרות".

בגין: "אני רוצה להציע שעזר ייצא לארצות הברית לפגישה עם מקביל מצרי, והם יסיימו את הניסוחים".

קרטר: "מתי אתה מציע?"

בגין: "מחר או ביום שישי".

קרטר: "אני אטפל בפרטים עם לואיס (סם לואיס, שגריר ארצות בישראל באותה העת שהלך לעולמו לפני כשבועיים – א.ת)... מה שאתה אומר לי כעת משמח אותי מאוד באופן אישי ולדעתי ישמח גם את הנשיא סאדאת. העולם כולו יקבל בשמחה את הבשורה הזו".

לפניות לכתב: amir.tibon@walla.co.il