שר הכלכלה נפתלי בנט לא ידע מהיכן נחת עליו כל הטוב הזה. הסקרים בשבועות האחרונים היו לא משהו, סגני השרים של הליכוד כבר החלו לאגף אותו מימין וראש הממשלה, בנימין נתניהו, בחר דווקא בוועידת דאבוס היוקרתית לשגר הצהרה אולטרה-ימנית לחלל האוויר. ואז, ביום ראשון, הגיע התדרוך על כך שבלשכת נתניהו לא פוסלים את האפשרות להשאיר התנחלויות תחת ריבונות פלסטינית במקרה של הסדר עם הפלסטינים.
את ההזדמנות הזו בנט לא פספס. בצהריים הוא עוד רב בישיבת הממשלה עם שרת המשפטים, ציפי לבני, על מתן הטבות מס להתנחלויות מבודדות. אבל המריבות בין השניים הם כבר שגרה. המנה העיקרית נשמרה לערב, אז תקף שר הכלכלה במילים חריפות את דברי הגורם בלשכת ראש הממשלה וכינה אותן "אובדן עשתונות ערכי". לא פחות. למען הדיוק ההיסטורי, ראוי לציין שדבריו של בנט בהודעה כוונו לרעיון ולא ישירות לראש הממשלה, אבל אף אחד לא הגיע לחלק הזה בהודעה. המשבר יצא לדרך.
פוסט פוליטי: לכל הטורים של לירון מרוז
בנט פתח בבליץ תקשורתי. נוכחותו במשלחת הכנסת לאושוויץ תדלקה את האונה הרגשית. הנאום שנשא בכנס למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב סיפק את המטרייה השכלתנית. בין לבין הוא נבנה מהמהלכים של לשכת ראש הממשלה. הניסיון להציגו כמי שהרס את ה"ספין" שמטרתו הייתה להביך את הפלסטינים לא תפס ואף פעל כבומרנג. הוא גם הרגיז את הממונה על המשא ומתן עם הפלסטינים, השרה לבני, גם הוציא את ישראל רע בעיני האמריקנים והפלסטינים וגם הציג את ממשלת ישראל כשלומיאלית.
הרי ראש הממשלה ושריו הבכירים התכנסו לישיבת קבינט מיד לאחר ישיבת הממשלה ביום ראשון. אם באמת היה מדובר בספין, מן הראוי שאלו שמשמשים ניצבים בהצגה יכירו את התסריט. זאת ועוד, אפילו אם יש שמאלני ורבע שחשב שאולי יש בשורה ברעיון של נתניהו בא עניין ה"ספין" ושפך עליו מים קרים.
במערכת הפוליטית היו מי שנזכרו השבוע בקמפיין הבחירות האחרונות. גם אז שחרר בנט אמירה שנויה במחלוקת (סביב סירוב פקודה לפינוי התנחלויות) וגם אז ניסו בליכוד לרכוב על זה. התוצאה היתה זינוק במנדטים של הבית היהודי. בנט הצליח להפנות את האש לעבר ראש הממשלה ולהציג את הביקורת עליו בעניין הסירוב כהוכחה לכך שפינוי יהודים זו סוגיה שיכולה לעלות על הפרק.
ואז נתניהו החליט להעלות הילוך. שלשום עוד נראה היה שהוא מתקפל. הזימון לנזיפה המדוברת לא הגיע ונראה היה שהוא בחר לעבור לסדר היום עד שימצא את הזמן לנקום בבנט. אבל אתמול הפתיע ראש הממשלה והציב לשר הכלכלה שלו אולטימטום: התנצלות או פיטורים. בנט התלבט ושקל מה לעשות, מימין הוא קיבל גיבוי, אבל בסופו של דבר במשחק הפוקר הזה יש מנצח אחד: ראש הממשלה. בנט התנצל, בנט התקפל ונתניהו הוכיח מי כאן הבוס.
למרות הכל - בסקרים הקרובים ייתכן שבנט דווקא יעלה ויפרח. התנצלותו הייתה בנוגע לדבריו כלפי ראש הממשלה ולא בעניין המהות שבהתנגדותו לרעיון המדיני שיצא מלשכת נתניהו. אבל מכיוון שהבחירות לא בפתח, עניין המנדטים זניח ולא חשוב בשלב הזה, מה שכן חשוב הם הדברים הבאים.
בלי פסים אישיים
1. לא ברור כיצד נתניהו ובנט, ראש ממשלה ושר בכיר וחבר קבינט מדיני-ביטחוני, ישקמו את היחסים הרעועים ממילא ביניהם. התדרוכים שעפו כאן בימים האחרונים אחד נגד השני מזכירים יותר מריבות בין ש"ס לבין יש עתיד מאשר שותפות בין שני מנהיגים שקרובים מאוד בדעותיהם המדיניות והכלכליות.
בנט טעה פעמיים: בפעם הראשונה, כשהשתמש במילים גסות ופוגעניות כלפי ראש הממשלה. בהינתן העובדה שהשניים לא שייכים לאותה מפלגה, ביקורת עניינית ומדודה שמושמעת מעת לעת היא בגדר הנורמלי. אבל השימוש בביטוי "אובדן עשתונות ערכי" חורג הרבה מעבר למקובל. הוא הציג את ראש הממשלה כמי שאיבד את קור רוחו ואת מצפנו האידאולוגי. לנתניהו יש את כל הסיבות המוצדקות בעולם לא לשכוח את האמירה החריפה הזו, גם אחרי ההתנצלות של בנט. ואגב, זו לא הפעם הראשונה שבה בנט נאלץ להתנצל. בפעם הקודמת זה היה בעת המשא ומתן הקואליציוני. בנט אמר בהלצה שהיה ביחד עם רעיית ראש הממשלה, שרה, בקורס טרור. זה הסתיים בהתנצלות בגלי צה"ל, שרק לאחריה הוא נפגש עם ראש הממשלה. מוטב להפנים: ביקורת עניינית סביר, ביקורת אישית מחוץ לתחום.
בפעם השנייה טעה בנט כשהמשיך ללחוץ בעניין. לו היה ממתן מעט את הדברים שאמר בכנס בתל אביב ייתכן שהזובור הפומבי היה נמנע ממנו.
2. הדאגה האמיתית של נתניהו היתה ונשארה בליכוד. העובדה שכמעט אף אחד משריו לא יצא להגנתו בימים האחרונים צריכה להוות בעבורו נקודה למחשבה. סגני השרים שהתראיינו הביעו חוסר שביעות רצון מדבריו. סגן שר החוץ, זאב אלקין, השתמש במילים קשות כלפי רעיון השארת המתנחלים תחת ריבונות הפלסטינים. אפילו סגן השר במשרד ראש הממשלה, אופיר אקוניס, שחייב לנתניהו את הנעת הקריירה הפרלמנטרית שלו, הולך ומתנתק מחללית האם ומשמיע ביקורת פומבית על המהלכים המדיניים האחרונים. איך נתניהו ייצא מזה, אם וכאשר יחליט ללכת על מהלך מדיני גדול? ממש לא ברור. גם הליכה לבחירות חדשות על רקע פריצת דרך אמיתית היא לא מניה בטוחה בעבורו. סקר שפורסם במוצאי שבת בערוץ 2 מעלה שהישראלים נטועים עמוק בימין. מהבחינה הזו חידוד העמדות של בנט יוצר בלשכת ראש הממשלה כאב ראש לא קטן.
3. גם עכשיו המפתחות לכל העניין המדיני נותרו אצל נתניהו. השאלה העיקרית היא האם באמת גמלה בלבו החלטה לקדם הסכם עם הפלסטינים. לכך אין לאף אחד תשובה. אם וכאשר נתניהו יקבל החלטה חיובית בנושא, צפויה רעידת האדמה האמיתית. ולכן, עם כל הקשיים הנוכחיים, דווקא קיומו של התהליך הוא זה שמדביק את הממשלה. בנט לא רוצה לצאת, וללבני ולשר האוצר, יאיר לפיד, אין סיבה אמיתית לעשות כן.
מסמך קרי, לכשיוגש, יהיה מבחן ראשון עם פוטנציאל לפיצוץ. אם ראש הממשלה ישכיל להביא אותו לאן שצריך במקום ובזמן שמתאימים לו, הוא יצליח לשרוד. ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון, העביר בממשלה את מפת הדרכים בלי ששרי המפד"ל והאיחוד הלאומי פרשו. גם נתניהו יכול לעשות את זה עם מסמך קרי ולהישאר עם בנט ויעלון למשך שנה לפחות. מה יהיה אחר כך? אלוהים גדול.
4. את הקדנציה השנייה והשלישית שלו מנהל נתניהו מבחינה פוליטית באופן מושכל ומדוד. הוא ממעט לטעות, וגם כשזה קרה כניסת קדימה לממשלה באישון לילה לדוגמה הוא מיהר לתקן. אמנם בסיבוב הזה הוא יצא מנצח, אבל כדאי לזכור את הכלל: כשראש ממשלה תוקף יריבים פוליטיים, על פי רוב, יותר משהוא פוגע בהם - הוא תורם להעצמתם.
(עדכון ראשון: 23:40)