האם משה הניאנדרטל מארץ ישראל ידע לדבר?

בעולם המאובנים, "כבארה 2" הוא שם דבר. זהו שלד הניאנדרטל הראשון שהתגלה אי-פעם והוא כמעט שלם: גולגולתו וגפיו חסרות, אך חלקים אחרים, כמו האגן שלו וכלוב הצלעות, סיפקו מידע ראשוני שערכו לא יסולא בפז על אודות מין האדם הקדום, שחי לצדנו – ההומו ספיינס – עד לפני כ-30 אלף שנה. שלד הגבר, שמת לפני כ-60 אלף שנה והוא בן 35-25, התגלה ב-1982 בחפירות הארכיאולוגיות במערת כבארה, הדרומית שבמערות הכרמל. הוא זכה לכינוי משה, על שם הארכיאולוג פרופ' משה שטקליס, שגילה את האתר. שבע שנים לאחר שנמצא "כבארה 2", פרסם צוות חוקרים בראשות פרופ' ברוך ארנסבורג מאמר בכתב העת המדעי היוקרתי Nature, שנסוב כולו על עצם אחת מעצמותיו של הניאנדרטל; עצם לא גדולה ושמה היואיד, שצורתה כעין הפרסה ושבימים כתיקונם היא תקועה בגרון. המחקר הצית ויכוח שנמשך עד היום, וכנראה לא יוכרע בזמן הקרוב, בשאלה בוערת אחת: האם הניאנדרטלים ידעו לדבר?

במאמר שפרסמו בשלהי שנות ה-80 תיארו ארנסבורג ועמיתיו את ההיואיד הניאנדרטלית והראו כי היא דומה בממדיה ובצורתה לזו של האדם המודרני, ומונחת ביחס דומה למיקומה המשוער של עצם הלסת. מכך, כתבו, ניתן להסיק כי הבסיס המורפולוגי – הצורני והמבני – ליכולת הדיבור של האדם היה קיים כבר אז, אצל קרוב המשפחה הרחוק שלנו.

"ההיואיד היא עצם שממוקמת במרכז הצוואר – מול החוליה הצווארית השלישית", מסביר אסף מרום, ד"ר לרפואה ולפלאואנתרופולוגיה מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה תל אביב, שהמאובן "כבארה 2" נמנה עם אוצרותיה. "זוהי עצם חופשית במובן שאין לה מפרקים עם עצמות אחרות. היא 'מרחפת' במרכז הצוואר ומוחזקת על ידי רצועות ושרירים שמחוברים אליה. בעברית היא קיבלה את השם 'עצם הלשון', וזה כינוי מוצדק מפני ששניים משרירי הלשון מתחברים אליה ובזכות אחד מהם, למשל, אנחנו יכולים להוציא את הלשון החוצה. היא קשורה לכושר הדיבור משום שהיא מאפשרת את התנועתיות של הדיבור והבליעה. מיקומה בצוואר מאפשר ללשון להשתתף בתנועות מסוימות, בעיקר בתנועות O ו-U". עם זאת, מבהיר מרום, לא על פיה יישק דבר: כריתה של ההיואיד, שנעשית כיום בניתוחי צוואר שונים, אינה נוטלת מהאדם את היכולת לדבר.

התיאוריה על אודות כושר הדיבור של הניאנדרטלים קנתה לה אוהדים ומתנגדים בקהילה המדעית. מרום מציין כי "אחד החוקרים החשובים באבולוציה של השפה, פיליפ ליברמן, אומר למשל שהיכולת שלנו לדבר לא קשורה להיואיד אלא לעובדה שלבסיס הגולגולת של האדם יש כיפוף אופייני, שהוא תוצר של ההליכה הזקופה. הכיפוף הזה מביא את הלוע ואת תיבת הקול למקום מסוים בצוואר. לניאנדרטלים אין כיפוף כזה ולכן לפי ליברמן, הם לא יכלו לדבר ולא משנה מה אומרים על ההיואיד".

את העובדה שהוויכוח הקולני על הדיבור הניאנדרטלי ניטש כבר רבע מאה יש לזקוף לזכות המחסור המובן בממצאים ובנתונים – שהרי חלקה של העצם בדיבור תלוי ברקמות הרכות, השרירים והרצועות, שממקמות אותה בגרון, והללו, כמובן, לא שרדו. הטיעון המרכזי של מתנגדי תיאוריית הדיבור הוא שבהיעדר מידע ודאי על הרקמות הללו, לא ניתן לקבוע על סמך העצם בלבד אם מקורה בניאנדרטל פטפטן או אילם.

מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת PLOS ONE וזכה לתהודה עולמית מנסה להתגבר על המחסור בראיות. המחקר, שנערך כחלק מתכנית לקידום השימוש בשיטות פיזיקליות מתקדמות בחקר האבולוציה של האדם, בחן מחדש את ההיואיד של "כבארה 2" והפעם באמצעות הטכנולוגיות והשיטות החישוביות של המאה ה-21. החוקרים השתמשו בשיטה שנקראת מיקרוטומוגרפיה כדי להיכנס "פנימה" לתוך העצם מבלי לפגוע בממצא הנדיר. הם יצרו הדמיה תלת-ממדית של העצם ברזולוציה גבוהה והראו שגם המבנה המיקרוסקופי שלה עולה בקנה אחד עם הסברה שהגבר שנשא אותה בגופו היה מסוגל לדבר. "התוצאות שקיבלנו באמצעו המיקרוטומוגרפיה מאשרות שהמבנה המיקרוסקופי הפנימי של ההיואיד ממערת כבארה דומה לזה של האדם המודרני", מספר אחד מהחוקרים, פרופ' קלאודיו טוניז, מהמרכז הבינלאומי לפיזיקה תיאורטית על שם עבדוס סלאם בטריאסט. "בכל הדגימות שעשינו, ראינו שהמבנה הפנימי הוא טיפוסי לעצם שנחשפה לפעילות מטאבולית מאומצת ובלתי פוסקת – כמו דיבור".

החוקרים השתמשו בשיטת אנליזה שנקראת שיטת האלמנטים הסופיים כדי לבחון את האופן שבו עוצבה העצם בידי הכוחות שלהם היא הייתה חשופה. לדברי טוניז, גם השוואה זו חשפה דמיון בין ההיואיד הניאנדרטלית לזו המודרנית. "בשיטת האלמנטים הסופיים עושים אנליזה מתמטית שמספרת על ההתנהגות המכנית של העצם", מסביר ד"ר מרום. "מה היו המאמצים העיקריים שפעלו עליה כתוצאה מחיבור השרירים אליה? מחלקים את ההיואיד להרבה קוביות זעירות ונותנים למחשב לעשות אנליזה, אחרי שהזנו נתונים על הכוח של השרירים ועל הכיוון שבו השרירים פעלו. אבל מאין לנו הנתונים האלה? לוקחים אותם מהאדם המודרני. כמובן, כדאי לעשות מחקרים כאלה וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות, אבל צריך לקחת בחשבון שבבסיס שלהם יש הרבה מאוד הנחות".

איזה ממצא היפותטי יוכל להכריע את הוויכוח לכאן או לכאן?

"רק אם ייכנס ניאנדרטל לאוניברסיטה ויבקש מאחד המרצים הוראות הכוונה".

גם טוניז מסכים שבשלב זה, אין בידי המדענים אלא שלל נתונים וראיות, שאט-אט מצטרפים לתמונת עולם ברורה יותר ויותר, שאף על פי כן רחוקה מלהיות מלאה. "התוצאות שלנו תומכות בטענה ש'כבארה 2' דיבר", הוא אומר. "אז השאלה הופכת להיות: האם הוא היה מסוגל למחשבה ביקורתית, האם הייתה לו היכולת התחבירית הדרושה לשפה מורכבת? אי אפשר להכריע בשאלה בעזרת הנתונים והכלים האנליטיים שיש בידינו כיום. עם זאת, אפשר להעלות השערות, לאור הניתוחים הגנטיים ולאור גוף הראיות המצטבר על מגוון הפרקטיקות שנקטו הניאנדרטלים. למעשה, המחקר שלנו על הדיבור קשור לכל הממצאים החדשים על הניאנדרטלים".

טוניז מזכיר בהקשר זה את המחקרים שמנתחים את מידת העירוב הגנטי שחל בין אבות-אבותינו לאדם הניאנדרטלי ולמיני אדם נוספים. אחד הממצאים הדרמטיים בסוגיה זו נחשף בנובמבר האחרון, אז הציג צוות מדענים פענוח מעודכן של גנום האדם הניאנדרטלי וגנום האדם הדניסובי – מין קדום נוסף – וטען כי שני המינים וכן מין מסתורי שלישי שזהותו לא ידועה "התערבבו" עם ההומו ספיינס וזה עם זה במידה רבה יותר משחשבו עד כה. עוד מציין טוניז את הממצאים המעידים כי ניאנדרטלים יצרו כלים והיו מסוגלים גם למחוות סימבוליות. "הם נהגו לצבוע את גופם ולהתקשט בנוצות", הוא אומר ומזכיר גם כי עצם דוב חלולה ומחוררת שנמצאה בצפון סלובניה, באתר המיוחס לאדם הניאנדרטלי, עשויה להיות כלי הנגינה הקדום ביותר המוכר למדע. "הם אפילו המציאו כלי עצם מיוחדים, שעדיין נמצאים בשימוש כיום - כלים העשויים מצלעות איל עם קצה מוחלק, המשמש לריכוך עורות ולהפיכתם לעמידים במים. יכול להיות שההומו ספיינס העתיק מהם את הרעיון הזה", אומר טוניז.

"אנחנו נמצאים בעיצומם של מחקרים נוספים", הוא מספר, "על שיניים של שני ילדים ניאנדרטלים שנמצאו באיטליה, על פיקות ברכיים של עשרה ניאנדרטלים מקרואטיה; על גולגולת חדשה של ניאנדרטל שנמצאה רק באחרונה על גדת נהר הפו ועוד. אנחנו רוצים לחקור אותם מהיבטים שונים: ההליכה שלהם, ההתפתחות הביולוגית, המלאכות שהם עסקו בהן וכיוצא בזה".

לפי גישתו של מרום, המפתח לשאלת הדיבור מצוי לאו דווקא בתיבת הקול אלא, איך לא, במוח. "אם בקליפת המוח של הניאנדרטלים חל השינוי שמאפשר דיבור, אז המבנה של תיבת הקול לא עומד בסתירה לכך", הוא מחדד את החשיבות שיש לדידו למחקרים על אודות ההיואיד הניאנדרטלי. "אבל אין לי ספק שהמקום שבו צריך לחפש הוא במוח ולא בגרון".

הופעת השפה כרוכה בהתפתחות של אזור מסוים באונה הקדמית של המוח – אזור ברוקה, שנקרא על שם הרופא הצרפתי שתיאר אותו עוד במאה ה-19. "אני בודק את האנדוקאסט של מאובני גולגולות אדם – מה שמקבלים אם מסתכלים על פני השטח של הגולגולת מבפנים. את המוח אין לנו, אבל אפשר לעשות שחזור תלת-ממדי של הגולגולת ומזה להסיק מסקנות על המבנה של המוח. לניאנדרטלים היה מוח בנפח יותר גדול משלנו, אבל מייחסים את זה לרקמת השומן בין התאים ולא לזה שהם היו יותר חכמים מאתנו. מסתכלים על האזורים הרלוונטיים לשפה ולדיבור ורק מהם אפשר להסיק מסקנות על יכולת הדיבור.

"מכל העדויות לגבי המוח אנחנו לא יכולים להסיק שאחד מההומינידים – מיני האדם הקדמונים – ידע לדבר. מה אנחנו יודעים? שהתכונה הזאת התפתחה בהדרגה החל מהאב הקדום המשותף לנו ולשימפנזים שחי לפני 6-5 מיליוני שנים, על הענף שהוביל אל האדם. אנחנו יודעים שחלה לטרליזציה של המוח; כלומר צד שמאל וצד ימין של המוח לא נראים אותו הדבר. בהדרגה מופיעים מבנים יותר ויותר מסובכים ומפותלים בחלק התחתון של האונה הפרונטלית של המוח, ונוצר מה שאנחנו מכירים כיום כאזור האקספרסיבי של המוח על שם ברוקה. יחד עם זאת יש התפתחות קוגניטיבית של יצורי האדם. מסתכלים על תוצרי היכולת הזאת: הכלים שנעשים יותר ויותר מורכבים וגם דומים אחד לשני, מה שאומר שאולי האנשים יכלו ללמד זה את זה איך להכין אותם – באמצעות דיבור".

במסגרת המחקר שמרום עושה כפוסט-דוקטורנט באוניברסיטת ציריך, הוא מתמקד בגולגולות של מין אדם קדום ושמו הומו ארקטוס, שהתגלו במערה בגאורגיה ומתוארכות ל- 1.85 מיליון שנה לפני זמננו. "קיבלתי זכות גדולה לחקור את המוחות הללו", אומר מרום. "בינתיים אני יכול להגיד שזה מעניין מאוד; גם הפיתולים במוח של ההומו ארקטוס הם לא כמו אצל השימפנזה. כשאני מסתכל על החותם שהמוח הותיר על הגולגולת - כשבין המוח לגולגולת יש נוזלים וקרומים - אני עדיין די רחוק מהמוח. ועדיין אין ספק שהמוחות הולכים ומשתנים. בגלל זה יצור שגילו 1.85 מיליון שנה הוא כל כך מעניין; הוא נמצא במיקום טוב לאורך הדרך. כל אחד מהמאובנים נותן לנו חלון מאוד קטן לתוך הרצף האבולוציוני. דווקא משום שאנחנו מקבלים הצצות נפרדות – כל כך רחוקות אחת מהשנייה – אנחנו בכלל יכולים להגיד שיש הבדלים. אבל ברור שהתכונות מתפתחות בהדרגה וקשה לקבל את הטענה שהשפה הופיעה בבת אחת".

איך אתה מסביר את העניין הרב שמעוררים המחקרים על הדיבור בניאנדרטלים? אתה חושב שיש מי שהיה רוצה להשאיר את יכולת הדיבור "אצלנו"?

"הייתה פעם הצעה לקרוא להומו ספיינס הומו לינגוויסטיקוס. אפשר להבין את התגובה הרגשית שהנושא מעורר אצל חוקרים וגם אצל מי שקורא את המחקרים. איפשהו לאורך קו התפתחות שלנו חל שינוי מהותי שהעניק לאדם את היכולת של השפה ואין ספק שההוויה שלנו כבני אדם קשורה בצורה בלתי נפרדת להופעה של השפה".

כשטוניז מתבקש לפרש את הפופולריות שלה זוכה המחקר שלו ואת ריבוי העמדות בנושא, הוא לא חוסך ביקורת מהמין שלנו: "לא קל להסביר את זה, אבל השערה אפשרית היא שברגע שהאדם המודרני גיבש 'תרבות' ואולי 'תודעה', לפני 80-40 אלף שנה, הוא החל להצדיק את האלימות שהוא נקט ואת יכולת ההרס שלו בכך שייחס לעצמו עליונות על יצורים 'נחותים' יותר. אפילו היום המין שלנו משוסע בהגדרות של גזע, אידאולוגיה וכולי. אפשר לומר שדעות קדומות ואפילו דתות משמשות לתכלית זו. צריך לשים לב לכך שהניאנדרטלים נכחדו במקביל להגעתנו לאירו-אסיה, שם הם חיו במשך 200 אלף שנה ושרדו כמה עידני קרח. יש ראיות נוספות לכך שעם בואו של ההומו ספיינס לאזורים שונים של העולם, נעלמו מיני אדם נוספים. אותו הדבר קרה לבעלי החיים הגדולים באירו-אסיה, באוסטרליה ובאמריקה בתקופה שאחרי הגעתנו, אם כי באמריקה סביר ששינויי האקלים האיצו את התהליך".

הוויכוח המדעי על אודות כושר הדיבור של הניאנדרטלי, שאינו אלא ענף צדדי בעץ המשפחתי של האדם, מהדהד בדיון אחר, ככל הנראה פשטני יותר, על מוצא האדם. "לחם חוקו של כל מדען הוא שתמיד יש ספק, תמיד יש אפשרות שהתיאוריה לא נכונה. הספק הזה הוא כוח מניע עצום", אומר מרום. "התשתית הפילוסופית של המדע היא שכל ניסוי נעשה במטרה להפריך את התיאוריה שעוסקים בה. כל ניסוי בביולוגיה מנסה להפריך את תיאוריית האבולוציה ולא מצליח, וכך מקטין את הסיכוי שהיא שגויה. זה ההבדל הבסיסי בין מדען לאיש דת. אצל איש דת לא קיימת אפשרות שהוא טועה ומדען, ברגע שהוא מוותר על האפשרות שהוא טועה הוא הופך את המדע שלו לדת והוא לא יכול להתקדם משם לעולם".

מרום מתאר את הוויכוח השחוק בין חוקר אבולוציה לבריאתן: "השאלה הקלאסית של הבריאתנים היא איפה החוליה החסרה. התשובה היא שרקורד המאובנים עשיר מאוד וכל אחד מוזמן לראות אותם; יש הרבה מאוד יצורים שונים ומשונים, שחלקם נמצא על ענף ההתפתחות של האדם וחלקם על ענפים צדדים. ההסרה של הניאנדרטל מענף ההתפתחות של האדם היא הישג של המדע, הוכחה לכך שהוא לא קופא על שמריו. אז אתה מציע קנדידט ל'חוליה חסרה' - שזה מושג בעייתי אבל נזרום אתו לרגע - ועכשיו יש שני חללים ואתה מציע עוד ועוד 'חוליות' והחללים רק מתרבים.

"גם החיפוש אחר צורות כלאיים הוא טעות. יצור שקרוב מאוד לנקודת ההתפצלות יהיה קרוב לוודאי דומה יותר לקוף מאשר לאדם. אנחנו רואים בו בדיעבד את הסימנים הראשונים למאפיינים אנושיים. בשום אופן אסור לראות בצורות הביניים חצי אדם-חצי קוף, כמו קנטאור. יש מערכות שמתפתחות יותר מהר מאחרות ואפשר לראות מרכיבים פרימיטיביים גם בגוף האדם המודרני. אנחנו מעשה פסיפס. אסור לחשוב שהאדם המודרני, על כל התכונות הייחודיות שלו – כולל השפה שאפשרה לנו להתגונן במידה מסוימת מפני איתני הטבע ושחררה אותנו מהתלות מבית הגידול – הוא המילה האחרונה של האבולוציה".