מנותקים מרצון: "לא רוצים להיות משועבדים לחשמל"

סערת השלגים חסרת התקדים שפקדה את האזור בסוף השבוע שעבר הותירה יותר מ-30 אלף משפחות ללא חשמל. יישובים רבים כוסו בשלג ונאלצו להתמודד עם הפסקות חשמל שנמשכו ימים ארוכים בקור המקפיא, ותושבים אף יצאו להביע את מחאתם על הניתוק הממושך בהפגנה בכביש 1. הזעקה הגדולה של התושבים ושל ראשי הרשויות שלהם התמקדה במיוחד באסון שעלול להיגרם אם היישובים לא יחוברו במהירות בחזרה לרשת החשמל הארצית.

בעקבות הסערה - עוד כותרות:
מבקר המדינה מזהיר: "בפעם הבאה תהיה סופת טילים"
מדים וחליפות: כך ארגן צה"ל חתונה בשיא הסופה
החרמון המושלג נפתח למבקרים: "טוב יותר מאירופה"

בימים שבהם בירושלים, בצפת ובסביבותיהן עוסקים בליקוק הפצעים שהותירה הסערה, וסבלם של אלה שנאלצו להעביר את ימיה ללא חשמל עורר אמפתיה בקרב מרבית הציבור - ביישוב אחד הוא עורר דווקא תמיהה. היישוב כליל שבגליל המערבי הוא יישוב אקולוגי, ומאז הקמתו ב-1978 ועד היום תושביו גזרו על עצמם מבחירה להיות מנותקים מרשת החשמל הארצית - כל יום, כל השנה, במשך 35 שנים.

בכניסה ליישוב אין שלט המורה על מיקומו, אך העובדה שעמודי המתח הגבוה מדלגים על היישוב מסגירה אותו. השלטים היחידים שקיבלו את פנינו נכתבו על דיקט או על קרטון בצבעים ססגוניים ופרסמו את מרכולתם החקלאית או היצרנית של התושבים. התחלנו לטפס בדרכי העפר שהובילו לבתים ולאוהלי הענק המבודדים בניסיון לחפש תשובות לשאלה כיצד 150 משפחות מכל רובדי החברה הישראלית מתאחדות מבחירה סביב אורח חיים שבייחוד בימים סוערים אלה נראה בלתי אפשרי. בכל בית ישנם אמנם פאנלים סולאריים, אבל תפוקת החשמל הנמוכה שהם מייצרים מחייבת את התושבים לחסוך ולמדוד את השימוש בו במשורה. כך למשל, קשה למצוא שם תנורי חימום או אפייה חשמליים, מזגנים, דודים חשמליים, מקררים, מכונות כביסה, קומקומים חשמליים ואפילו טלוויזיות.

גידי ואורנה פרי, הנמצאים היום בשנות ה-60 לחייהם, נמנים עם עשר המשפחות הראשונות שהתיישבו בכליל. ב-1981 הם עזבו את החיים הנוחים בתל אביב, ויחד עם בתם הבכורה שהייתה אז בת חמישה חודשים, הם הקימו את ביתם על אחת הגבעות הבתוליות של היישוב האקולוגי שהיה אז בחיתוליו. "שילמנו מחיר כבד על מה שנתפס אצלנו כאיכות חיים", מספר גידי בנוסטלגיה. "בהתחלה האור בבית הופעל ממנורות גז ובהמשך עברנו לחשמל סולארי, והאורות שהיו זמינים לזרם הנמוך שהופק היו אורות קטנים של מכוניות, כי אז לא היו מערכות סולאריות מתקדמות כמו אלו שקיימות היום".

לדברי גידי, כששמע על ההפגנה של תושבים מכפר באזור ירושלים שנמנעה ממנו אספקת חשמל, הוא הסתכל על כך בתימהון. "אני מכיר את הישראלים, אבל זה נורא מוזר לי", הוא אומר. "אנשים מתרגלים לחיות עם תזרים אין-סופי של חשמל, זה כמו אנשים שמכורים לאיזה סם. הצורך וההרגל לצרוך בצורה בלתי-מבוקרת, בלי אחריות ובלי קשר לצרכים האמיתיים, זה אחד הסימפטומים של החברה המערבית. זה עניין של חינוך ומודעות ציבורית. יש מדינות שבהן צורת החשיבה הזאת, שאומרת שצריך לצרוך חשמל בהתאם למה שקיים מאנרגיות מתחלפות, היא הרבה יותר נוכחת; מדינות שלפי הסטנדרטים הישראליים, המציאות היומיומית של צריכת החשמל בהן היא אסון".

צורת החשיבה שעליה מדבר גידי קיבלה משנה תוקף כשהגענו לאוהל הגדול שבו גרים הילה וגיא עם שני ילדיהם הקטנים. כשהילה הזמינה אותנו להסתתר אצלה מפני הרוחות החזקות שהגיעו מהים ומהקור החודר לעצמות, התייחסנו ליכולותיו של האוהל בספקנות. בכניסה לאוהל הצטווינו לחלוץ את הנעליים, וכשנכנסנו לתוכו הרגשנו בחמימות הנעימה שהפיץ תנור העצים, שארובתו משתחלת החוצה דרך תקרת הניילון והברזנט של האוהל. הילה יצאה לאוהל אחר, המשמש כמטבח, להכין לנו תה צמחים על כירי הגז.

שכניה של הילה, אלישבע ושיר טפר, הצטרפו אלינו ותרמו לאירוח עוגת גזר ותפוח שאפה שיר בתנור הגז הנמצא באוהל המגורים שלהם. "עד עכשיו בכלל לא היינו מודעים לכל האטרף שיש במדינה בגלל הפסקות החשמל הממושכות וההמוניות", התנצל שיר, בן 38, "אבל זה מרגיש לי לא בריא שהמדינה תלויה כל כך בחשמל. אנחנו חיינו שנה בלי חשמל בכלל. מאוד שמחנו להתנתק. היו רגעים שבהם חשבנו 'אם היה לנו חשמל, איזה סיוט זה היה'. אבל אז הייתה חסרה לי ההאזנה למוסיקה אז הצבתי כאן פאנל קטן שמספק לנו את הצרכים המינימליים ביותר: שרשרת נוריות לד קטנות, מחשב נייד וטעינת מכשירים ניידים. חסר לי קצת חשמל לפעמים כשאנחנו מגיעים לחזרות ובא לי לנגן בגיטרה עם מגבר". אלישבע ושיר מתפרנסים בין היתר מהוראת מוזיקה ומהופעות משותפות, שבהן שיר מנגן על גיטרה ואלישבע שרה שירים צועניים.

הילה מכבדת אותנו באגוזי מלך, בצימוקים, בעוגת בריאות ובתה צמחים, ומספרת שהיא מתפרנסת מייצור שמן זית וסבוני שמנים טבעיים; גיא, בן זוגה, הוא מדריך בגני ילדים. "הפסקות חשמל זה בטח מטריף אם אתה לא רגיל לזה", היא מסבירה, "אבל אנחנו פשוט בהפסקת חשמל כל הזמן. את הכביסה שלנו אנחנו לוקחים למכבסה שבקיבוץ כברי השכן, אנחנו מבשלים על גז ומחממים את האוהל בתנור עץ. מה שהדהים אותי זה שבימים של המשבר הגדול ראיתי שהיו כאלה שפתחו עמוד פייסבוק: 'גם אנחנו אוהבים את חברת החשמל'. נו באמת! השימוש בחשמל הוא כמו במטה של קסם. אתה לוחץ על הכפתור ופתאום האור נדלק. מטה הקסם הזה מאפיין את התרבות המערבית. אבל ברגע שאתה זה שאוסף את העצים ודואג בעצמך לחימום הבית, אתה מרגיש שאתה במודעות ובשליטה על מה שקורה סביבך. אתה מבין את התהליך ואתה שותף לו".

אלישבע מוסיפה שהיא דווקא מבינה את מה שהיא מגדירה התמכרות. "גם אצלנו, לכל אחד יש את ההתמכרות שלו. אבל בגדול אנחנו לא תלויים בשום דבר", היא פוסקת. "יש רגעים שבהם החשמל אפילו מפריע לנו. למשל כשאנחנו הולכים לישון אצל ההורים, אז הזמזום של המקרר משגע אותנו. או כשיש כל מיני אורות קטנים שדולקים בלילה, זה מציק לפעמים בעיניים. טלוויזיה למשל, ממש לא חסרה לנו. כשאין אותה, זה פתאום מפנה לך המון זמן. אנחנו מסתפקים בצפייה בסרט במחשב פעם בשבוע".

למרות האידיליה שמשרטטים הזוגות הצעירים, גם הם מודים שהחיים עם הבחירה שקיבלו הם לא תמיד קלים. "יש לנו דוד שמש ופאנל סולארי קטן", מסבירה הילה, "אבל אנחנו יכולים להשתמש במכשירים האלה רק כשיש הרבה שמש. בימים מעוננים אין לנו מים חמים. אם אנחנו חייבים להתקלח אז אפשר לחמם מים על תנור העץ או על הגז. אבל זה לא קורה הרבה כי בחורף אנחנו לא מתקלחים כל יום. הקיץ כאן הרבה יותר קשה מהחורף. כשקר אז מדליקים את תנור העצים ומתלבשים, אבל מה עושים בקיץ? אנחנו מתמודדים עם החום בעזרת רשתות צל שאנחנו פורשים מעל האוהל, רשתות במקום חלונות הפלסטיק של האוהל ובריכה קטנה לילדים".

הזוגות הצעירים אומרים שההחלטה להתיישב במקום המנותק מרשת החשמל הארצית התחיל מהחיבור לטבע ולחיים בתנאי שדה, בטיולים בארץ ובחו"ל. העיקרון הלך והבשיל עם השנים עד שהם יצקו את הרעיון אל תוך אוהלי הענק שהוקמו בכליל. "בחרנו בדרך החיים הזאת כי הרגשנו שמשהו בדרך החיים הקודמת היה חסר", אומרת הילה. "יש איזשהו שעבוד לחשמל. הרגשתי שהשעבוד הזה לא מתאים לי כי הוא לא מותיר לי זמן להתפתח וליצור. אז המעבר לא היה קשה, זאת הייתה בריחה אל תוך הבחירה. אצל כולנו זה התחיל איפשהו מטיול. באיזשהו שלב אמרנו 'היה כל כיף לחיות ככה ולהתחבר לטבע, אז למה לחזור?'".

לפניות לכתבת: adihashmonai@walla.com