אוולין בלסנג, אזרחית הפיליפינים, שנמצאת בישראל למעלה מעשור, חיה תחת חשש מגירוש מהארץ, כבר יותר משלוש שנים. גם העובדה שבנה - גלעד - הוא ישראלי לא משנה לרשות האוכלוסין, שממשיכה לעכב את הטיפול בבקשתה להישאר פה עם הבן באופן חוקי.
"אני חיה ימים, חודשים ושנים בפחד יומיומי שמחר תהיה דפיקה בדלת וייקחו אותי", מספרת בלנסג בת ה-41. "אני מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר, בשביל גלעד, אבל זה קשה מאוד כשאני לא יודעת מה יהיה מחר, אם אהיה כאן לדאוג לו". בלנסג, עובדת זרה מהפיליפינים, הגיעה לישראל ב-2002 על מנת לעבוד בתחום הסיעוד וסייעה במשך שנים לקשיש מאשדוד. בדצמבר 2007 הכירה את מיכאל (מיקי) דוד, ישראלי מגדרה והשניים החלו לצאת. לאחר שנה וחצי של זוגיות פנו בני הזוג לרשות האוכלוסין וההגירה ברחובות להסדרת מעמדה של האישה מתוקף הקשר הרומנטי ביניהם. הם מילאו את הטפסים הנדרשים והתבקשו להעביר מסמכים נוספים מהפיליפינים. באותו זמן ממש התבשר דוד על כך שחלה בסרטן אלים.
בינתיים נולד בנם גלעד, היום כבר בן ארבע. "מיכאל הניח שנרשום אותו ושהכל יסתדר", מספרת בלנסג. "לאחר הלידה, על אף שלא הרגיש טוב והיה בכיסא גלגלים, פנה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בבקשה לבצע בדיקת אבהות לצורך רישומו כאב באופן רשמי. הבדיקה בוצעה ובית המשפט הורה על רישומו של גלעד. כמה ימים לאחר מכן הוא נפטר". לאחר השבעה נוכחה בלנסג לגלות שלא תוכל להשלים את ההליך בו החלה עם בן זוגה וכי עליה לעזוב את ישראל מידית.
"לא טעמים הומניטריים"
המומה מההודעה, פנתה לרשות באמצעות עו"ד איתמר מן, בבקשה להעביר את בקשתה למעמד לבחינת הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים. משהדבר לא קרה, הגישה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים, באמצעות עו"ד יפתח כהן. בתשובתה לבית המשפט טענה הרשות כי תעביר את התיק לאותה ועדה. קרוב לשנה לאחר מכן התבשרה בלנסג כי בקשתה למעמד נדחתה על פי החלטת הרשות, זאת מבלי שהתיק כלל הובא בפני הוועדה בטענה כי "הטעמים שמכוחם מוגשת בקשה למעמד, אין בהם כדי להוות טעמים הומניטריים המקנים מעמד במדינת ישראל".
בלנסג לא ויתרה, ובתמיכה צמודה של רוחמה כהן, אחותו של דוד, ומעסיקיה לשעבר, דליה ומוטי שמואלי, המשיכה להיאבק על הישארותה במדינה. היא ערערה על החלטת הרשות לבית המשפט המחוזי בירושלים, שהוציא צו מניעה למימוש צו הגירוש. במשך כל התקופה בה נאבקת בלנסג לקבלת מעמד, היא עושה זאת ללא אשרת עבודה - מה שמקשה עליה עוד יותר. "כל בקשה לאפשר לי לעבוד עד לקבלת החלטה בתיק נתקלה בסירוב", מסבירה, "אני ברת מזל שתומכים בי אנשים נפלאים בהם המשפחה של מיכאל ומעסקיי הקודמים. אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיהם".
בהמשך להחלטת בית המשפט זומנה בלנסג בתחילת השנה לשימוע נוסף בלשכת הרשות ברחובות אז שוב נאמר לה כי תיקה יועבר לוועדה בין-משרדית שתבחן בקשתה. החודשים חלפו ותשובה לא התקבלה. פנייה נוספת לרשות העלתה טענה תמוהה לפיה על בלנסג היה להשלים מסמך, מה שלא קרה לכאורה. בראיון נוסף ברשות נאלצה לעבור האשה, שוב, את אותו נוהל תשאול שלא התקדם לשום מקום. "בתום הפגישה הסבירה הפקידה כי תיקה של אוולין יעלה לוועדה בחודש הבא (ספטמבר - ד.ו.פ) וכי היא תהיה התיק הראשון שיידון - אבל שוב לא שמענו דבר", אומר שמואלי.
כך חלפו השנים, והמתח לא מרפה גם ממשפחתו של דוד, שממתינה בדריכות להחלטה. "אני לא מסוגלת לתאר מצב בו יקחו לנו את אוולין וגלעד", אומרת רוחמה כהן, אחותו של דוד, "הוא ילד שלי בדיוק כמו ילדיי הביולוגים ואחרי שאיבדתי ילדה בתאונת דרכים אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שייקחו לי עוד ילד", אומרת בדמעות, "זו התעללות". "אנחנו נלחמים כאן על השארת ילד ישראלי עם אימו במדינתו שלו, וזה לא נחשב עניין הומניטרי בעיני הרשות, אם לא זה - אז מה כן?", תוהה שמואלי שטוען כי מקוממת העובדה שפניות אין-ספור לשר הפנים גדעון סער לא זכו למענה.
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "המקרה האמור מצדיק דיון בוועדה בין-משרדית למתן רישיון ישיבה מטעמים הומניטריים ואכן יידון בוועדה הקרובה".
לקריאה נוספת:
דעה: לא לגירוש ילדים, כן למדיניות הגירה
בעקבות פסיקת בגץ: זרה ראשונה שוחררה ממעצר
השוליים השקופים של תל אביב: סיורים בשכונות הדרום