גיליון אוקטובר 1939 של המגזין הבריטי Tail-Wagger ("המכשכשים בזנב") יכול היה להיות שמח יותר לולא מודעת אבל קטנה שעיטרה את אחד מעמודיו. שורות ספורות, שכל מילה בהן כמו ביקשה לבשר על האסון ההמוני שהתרגש על הממלכה. "לזכרה של לולה, חברה מתוקה ונאמנה, הורדמה ב-4 בספטמבר 1939, כדי לחסוך ממנה את תלאות המלחמה. חיים קצרים, אך מאושרים שנתיים ו-12 שבועות. סלחי לנו, חברה קטנה. כולנו ברחוב סנט איב שש מתגעגעים אלייך מאוד".
לא מדובר היה במודעה היחידה ברוח זו שהתפרסמה באותם ימים בעיתונות הבריטית. מלחמת העולם השנייה יצאה לדרך בראשית ספטמבר, עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין השכנה. באותן שנים קיפחו את חייהם עשרות מיליונים במלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות, בהם כשישה מיליון יהודים. אלא שהקיץ של 1939 היה גם הקיץ האחרון עבור מאות אלפים שעל מותם לא דובר רבות כ-750 אלף כלבים וחתולים בבריטניה, שהומתו בתוך שבוע בודד. ספר חדש, "מלחמת הבונזו: בעלי חיים תחת אש 1945-1939", שופך אור על מה שהגדירה המחברת קלייר קמפבל "טרגדיה לאומית בהתהוות".
באותו קיץ החלו שמי אירופה להתקדר, ובאי הבריטי נערכו במרץ לקראת הבלתי נמנע. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הוקמה "הוועדה הלאומית לקראת תקיפה אווירית", וזו עסקה בין היתר בהכנות הנוגעות לחיות המחמד שגידלו משפחות רבות בביתן. כאשר החלו להגיע החדשות על הישגיו הצבאיים של הפיהרר הגרמני, פרסמה הוועדה מסמך שכותרתו: המלצה למחזיקים בבעלי חיים. "אם הדבר אפשרי, שילחו או קחו את בעלי החיים שאתם מגדלים אל פנים האי כצעד מקדים למצב חירום", נאמר בהודעה. היא הסתיימה בעצה מעט קיצונית יותר: "אם אינכם יכולים למסור אותם להשגחה, מומלץ ביותר להמית אותם". עיקרי המסמך פורסמו במרבית העיתונים שראו אור בבריטניה, וגם שודרו ברדיו הציבורי.
חיה במלחמה זה מותרות
עוד לפני ההפצצה הראשונה שהרעידה את רחובות לונדון בשבעה בספטמבר 1940, נטשו את בתיהם כ-150 אלף מתושבי הבירה הבריטית. שיירות ארוכות של כלי רכב עשו דרכן לעבר ווילס ולמקומות אחרים במערב האי, שם ביקשו אזרחים מודאגים למצוא מקלט זמני עד יעבור זעם. חלקם ארזו עמם את החיה המשפחתית, אחרים נטשו אותה בפתח מרפאה וטרינרית או ארגון למען בעלי חיים. רבים אחרים צייתו להמלצה של רשויות החירום. לא היה זה החשש שבעל החיים האהוב ייפגע שגרם לכך. "אנשים היו מודאגים מהמחסור במזון והרגישו שלהחזיק חיית מחמד במהלך המלחמה זה בגדר מותרות", סיפר פיפ דוד, אוצר במוזיאון הצבאי הלאומי. "הכוח הווטרינרי הצבאי המלכותי, יחד עם הארגונים למען בעלי החיים, ניסו למנוע את ההרג, בפרט לנוכח העובדה שכלבים היו נחוצים במאמץ המלחמתי".
גם ב"ליגה למען חברינו האילמים" שפעלה בדרום-מזרח לונדון, התקבלו שיחות רבות שדרשו פתרון לבעיה. "הפצרנו בכל הפונים שלא להיתפס לבהלה ולמעשים פזיזים, אך לעתים קרובות ללא הצלחה", דיווח אז הארגון. בבתי החולים ובמרפאות של ארגון הצדקה PDSA הופתעו ממספר האנשים שהגיעו עם בעלי החיים שלהם וביקשו להמיתם. "העובדים שלנו, שנקראו לבצע את המשימה העצובה הזאת, לעולם לא ישכחו את הטרגדיה של הימים האלה", שחזרה אחר כך המייסדת, מריה דיקין. "כל ארגוני הסיוע לחיות, כמו גם הווטרינרים, התנגדו באופן נחרץ להרג החיות והיו מודאגים מאוד מכך שאנשים פשוט זרקו אצלם את חיות המחמד שלהם", אמרה ל-BBC ההיסטוריונית הילדה קין. לדבריה, מדובר היה באחת מתוך שורה של פעולות שהיו צו השעה. "זה היה אחד מכמה דברים שהיה על אנשים לעשות כשהגיעו החדשות לפנות את הילדים, להאפיל את הבתים בעזרת הווילונות, להרוג את החתול".
לא רק חיות המחמד הביתיות נפלו קורבן בעל כורחן ל"בליץ", עוד לפני שזה החל להחריב מיליון מבתיה של לונדון. לקראת ספטמבר 1939 הודיעה החברה הזואולוגית של לונדון כי במקרה של מלחמה, "כל הנחשים הארסיים והעכבישים יומתו מיד. כדי למנוע בריחה של בעלי חיים גדולים כתוצאה מפגיעה בכלובים, יירו בהם לאלתר". גם מנהל האקווריום שבו שרצו הזוחלים עודכן כי בצוק העתים יהיה עליו לכבות את מנורות החימום על מנת לחסל את יושביו.
הדוכסית התנצלה על הנביחות
ה"בליצקריג" של חיל האוויר הגרמני, שהחל כשנה לאחר המלצת הרשויות, גרם לרבים מתושבי הבירה ששמרו עד כה על בעלי החיים שלהם למסור אותם להמתה. אולם בעוד שרבים נתקפו בפאניקה, היו גם כאלה שהצליחו לשמור על קור רוח למרות החרדה והמתח. פולין קייטון, בת חמש בזמן המלחמה, נזכרה: "עמדתי עם המשפחה שלי בתור בשוק השחור כדי לקנות בשר סוס ולהאכיל בו את החתול המשפחתי שלנו".
בארגון "הכלבים של בטרסי" שהוקם ב-1860 ושרד את שתי מלחמות העולם, נשארו ארבעה עובדים בלבד אחרי שהחלו הפצצות הלופטוואפה, חיל האוויר של גרמניה הנאצית. למרות זאת, בשש שנותיה של המלחמה הם הצליחו להאכיל ולטפל בלא פחות מ-145 אלף כלבים.
דוגמה אצילית נוספת לצעדים הנואשים-כמעט שנעשו על מנת להציל את חייהן של חיות המחמד ניתן היה למצוא אצל הדוכסית מהמילטון, נינה מארי בניטה דאגלס-המילטון, שנודעה בפעילותה הענפה למען בעלי החיים ובאהבה שרחשה לחתולים. היא הגיעה מסקוטלנד ללונדון, ומעל גלי האתר הפצירה בנתיניו של המלך ג'ורג' השישי: "משקי הבית במדינה נדרשים לדאוג בדחיפות לכלבים ולחתולים האלה, אחרת הם ימותו ברעב או בירייה". "בתור דוכסית היה לה קצת כסף, והיא הקימה בית מחסה לחיות", סיפרה ההיסטוריונית קין. אנשיה של הדוכסית אספו חיות שננטשו במזרח לונדון והעבירו אותן לבית שבו החזיקה בצפון-מערב העיר. המילטון המנומסת נאלצה להתנצל בפני השכנים שהתלוננו על נביחות בלתי פוסקות.
אז למה לא סופר עד כה הסיפור על שואת בעלי החיים שמצאו עצמם בקו האש, מבלי שהיה ביכולתם להביע דעה או להבין את המתרחש? מבחינת קין התשובה ברורה: פשוט כי היה קשה לספר אותו. "זה לא ידוע שבעלי חיים רבים כל כך הומתו מכיוון שזה לא סיפור נעים. זה לא מסתדר עם הדימוי שלנו כעם שאוהב בעלי חיים. אנשים לא אוהבים להיזכר שמיד עם סימניה הראשונים של המלחמה מיהרנו להרוג את החתול".
לקריאה נוספת:
דוח בריטי: רודולף הס נרצח מחשש שיחשוף סודות
אימהות ורוצחות: הנשים האכזריות בחזית הטבח הנאצי
הפושע הנאצי המבוקש בעולם מת לפני פתיחת משפטו