ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו עשתה אתמול מעשה אמיץ כשהחליטה לשחרר 104 אסירים ותיקים, שחלקם הואשמו ברצח ישראלים וכולם נעצרו עוד לפני הסכמי אוסלו ב-1993. ההחלטה גררה ביקורת צפויה מחוגי הימין שטוענים בתוקף כי אסור לשחרר מחבלים שהרגו ישראלים או פצעו אותם. ייתכן שבמישור התיאורטי הצדק עמם. אולם ישראל עשתה זאת יותר מפעם אחת במסגרת עסקאות לשחרור חיילים חטופים חיים או להחזרת גופותיהם של המתים. ייתכן שהפעם הגיע הזמן שהמסר לפלסטינים יהיה שונה - לא משחררים אסירים "עם דם על הידיים" בתמורה לחיילים חטופים אלא דווקא במסגרת משא ומתן על הסדר מדיני.
ועל מי אנחנו מדברים כאן? הרי מדובר ברוצחים, פעילי טרור. הבעיה היא שכולם נשלחו על ידי מנהיגים פלסטינים שהפכו לשותפים של מדינת ישראל לשיחות שלום אינסופיות ולשורה של הסכמים מדיניים וכלכליים. במובנים רבים, החזקתם של האנשים הללו בכלא בעוד מדינת ישראל מדברת עם האנשים ששלחו אותם לעשות פיגועים, הנציחה עיוות לא מוצדק. המחבלים הללו, למרות המעשים הנוראים שהיו מעורבים בהם, היו צריכים להשתחרר לביתם כבר לפני שנים רבות, מהרגע שממשלות ישראל הסכימו לסלוח לשולחיהם.
במהלך השנים הרבות בהן ישבו בכלא, הפכו האסירים הללו לסמלים בציבור הפלסטיני: סמלים של עיוות דין, כיבוש ישראלי ובעיקר הבנה ש"היהודים מבינים רק כוח". מאחר שישראל הסכימה לשחרר אסירים שרצחו ופצעו ישראלים במסגרת עסקה מול חמאס או ככניעה לדרישות חיזבאללה. והנה, בא הצעד המפתיע הזה של בנימין נתניהו שמעניק ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן יתרון על חמאס, שמאפשר לו לומר לציבור שלו: "אמרתי לכם", ובאופן מסוים גם לעורר את דעת הקהל הפלסטינית האדישה. כן, בדומה לציבור הישראלי הפסימי והאדיש לנוכח המתרחש בצד הפלסטיני, כך גם בגדה המערבית נדמה שלאיש לא אכפת משיחות שלום עם ישראל. הפסימיות כבשה כל חלקה של תקווה. דווקא שחרורם של 104 האסירים יעורר מחדש בדעת הקהל הפלסטינית דיון שלא קיים כמעט, על האפשרות של הגעה להסכם מדיני עם ישראל.
ומה לגבי הסיכון הביטחוני? בעסקת שליט ברור היה שחלק ניכר מהמשוחררים יחזרו לפעילות טרור בגדה או ינסו לכוון אותה מעזה ומחו"ל. אך במקרה הזה אפשר להיות רגועים יותר. הסיכוי שהאנשים הללו יחזרו לבצע פיגועים נמוך מאוד וגם מערכת הביטחון בישראל אומרת זאת. לפני כמה שנים, בביקור בכלא שקמה באשקלון, נתקלתי באחד מאותם אסירים. אחמד עוואד כמיל שמו. האיש היה עד 1993 אימת מערכת הביטחון בישראל, לא פחות. שמו הפך לאגדה בקרב רכזי השב"כ ואנשי היחידות המיוחדות. הוא עמד בראש חולית הפנתר השחור של קבטיה, אחד מתאי הטרור המסוכנים ביותר, ונעצר במבצע מורכב של שייטת 13. כשפגשתי אותו בכלא, ב-2007 כמדומני, כבר לא נותר הרבה מ"אגדת כמיל". הוא הזדקן, סבל מרעד בכל גופו וגמגם מעט. מאז חלפו עוד שש שנים וניתן רק לנחש שכמיל - כמו חבריו בבתי הכלא - לא הפכו צעירים יותר. לא אלה האנשים המהווים סכנה לביטחון ישראל. את המסוכנים באמת כבר שחררנו בעסקת שליט.
הכל השתנה באזור
אבל למה לשחרר, ישאלו המבקרים? עבור משא ומתן שממילא יסתיים בכלום? הרי דבר לא השתנה. אלא שהכל השתנה. כל שידענו על המזרח התיכון, מוצא עצמו מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה וכל מה שלמדנו בשנים האחרונות הופך שוב לבלתי רלבנטי. הים כבר לא אותו הים וכך גם הערבים. לפתע יש דעת קהל, יש לחץ ציבורי, בחירות וגם קיצונים נוסח אל-קאעדה בגבולה הדרומי והצפוני של ישראל. ועדיין תהיה זו טיפשות מצד מקבלי ההחלטות בישראל לראות רק את השלילי במתרחש באזורנו מבלי לראות גם את ההזדמנויות השונות: מי חשב לרגע לפני כשנתיים וחצי שהציבור החילוני במצרים ובתוניסיה ייצא נגד האיסלמסיטים בצורה בוטה כל כך ואלימה? מי ראה את הקרע בתוך המחנה הסוני בין איחוד האמירויות-סעודיה-מצרים החדשה לבין קטאר-טורקיה-מצרים הישנה (האחים המוסלמים) כאשר ברקע מתנהלים קרבות ועימותים שמבתרים את המזרח התיכון ומעצבים אותו מחדש בעיראק, סוריה ולבנון.
ובתוך כל המהומה הזו, נותר אי קטן של יציבות באזור: הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. ללא הפגנות המוניות או מהפכות, ללא אופוזיציה כמעט, בעוד חמאס במצב הפוליטי/כלכלי/צבאי הגרוע ביותר בגדה זה שנים. נכון, אבו מאזן אינו שולט בעזה. מדי פעם אפילו נרשמת מחאה כזו או אחרת נגדו. אבל אפילו אנשי תמרוד הפלסטינים, שניסו לחקות את מהפכת ה-30 ביוני במצרים לא הצליחו להוציא יותר מכמה עשרות אנשים לרחובות. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ממשיכים לפעול במרץ נגד תשתיות הטרור של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ומקבלים על כך את מלוא הקרדיט מצד מערכת הביטחון הישראלית.
ורק ראש הממשלה נתניהו ממשיך לטעון שהמאמץ הביטחוני הפלסטיני בטל בשישים אל מול זה הישראלי (טענה שעובדתית ומספרית אינה נכונה). נתניהו אפילו ממשיך מדי פעם לקרוא לפלסטינים "ערבים", ונראה שהאמון שיש לו באבו מאזן זהה לאמון שהוא נותן בנפתלי בנט או בנוני מוזס. ואולי רק הפעם שווה לנתניהו להמשיך את המהלך שהחל בו אתמול בשחרור האסירים ולאמץ את המלצתו של ג'ון לנון:
Give peace a chance.