אחרי מלחמת לבנון השנייה חולקו 45 צל"שים מידי אלופים, 38 צל"שים מידי מפקדי אוגדות, 22 צל"שים מידי מפקדי חטיבות, 17 צל"שים מידי הרמטכ"ל, 12 עיטורי מופת ושישה עיטורי עוז. סך הכול 140 עיטורים. אחד מהם הוענק למיכאל זמיר, החובש הקרבי מעוצבת האש - אוגדת מילואים של חטיבות הצנחנים.
שבע שנים אחרי המלחמה הוא מספר לראשונה, בראיון מיוחד לוואלה! חדשות, על הלילה ההוא בו איבד תשעה מחבריו. על הרגע בו פוקד עליו אחד המפקדים לא להיכנס אל הבית שעולה באש, על אף שחבריו זועקים לעזרה וצורחים "שמע ישראל". על הפציעה הקשה, האנשים שהצילו אותו ממוות בטוח, על דרך השיקום והביקורת שנותרה לו עמוק בפנים.
ארבעה ימים אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה, בשעה 2:30 לפנות בוקר צלצל הטלפון בבית הוריו של זמיר, חובש קרבי, שגויס כמו עשרות אלפי חיילי מילואים. בבוקר הוא כבר נסע דרומה לצאלים עם חבריו מפלוגת החבלה בעוצבת האש. אחרי עשרה ימי אימונים ושהייה של שלושה ימים בעפולה הוחלט כי הם יפשטו על הכפר הלבנוני דאבל ולאחר מכן על כפר נוסף. האוטובוס עצר על קו הגבול. החיילים התפללו ונכנסו לשטח הלבנוני כשכל אחד מהם נושא על גבו לפחות 50 קילוגרמים שכוללים בין היתר חומרי חבלה. המטרה הייתה להשמיד מתחמי שיגור ותשתיות של חיזבאללה. ברקע נשמעים הדי הפיצוצים. מסוקי קרב, קטיושות ופצצות מרגמה שנופלות לא הרחק מהם, ובקשר שומע זמיר על פצועים מגדודים אחרים.
פלוגת החבלה הגיעה אל הכפר וגילתה לתדהמתה כי אף שבתצלום האווירי שקיבלו לידיהם מופיעים לא יותר מ-15 בתים, מאז צולמה המפה נבנו לפחות מאה בתים חדשים. למרות הקושי הם הצליחו לאתר את המבנה בו היו אמורים לשהות, אך גילו כי לוחמי גבעתי כבר מאיישים אותו. הם התקדמו לעבר בית ששימש כמחסן לזעתר והתמקמו בו למרות שהיה בעמדה נחותה וחשופה לירי טילי נ"ט של חיזבאללה.
הלוחמים נרדמו במבנה שהיה מחולק לשתי קומות. שעת בוקר מוקדמת והגיע תורו של מיכאל לשמור. הוא נעמד מול החלון והבחין בכדור אש שמתעופף לעברו מלווה בשריקה צורמת. שניות ספורות לאחר מכן פגע טיל נ"ט בחלל החדר. במפלס העליון היו לפחות 20 חיילים ובמפלס התחתון 12 לוחמים ומפקדים. אחד המפקדים צעק "קדימה הסתער", בשל חשש כי חוליות של חיזבאללה אורבות להם מחוץ למבנה. הלוחמים הבריאים קפצו מהחלונות מחשש שהמבנה יתמוטט והפצועים החלו לצרוח כשהם מבקשים עזרה.
"ניסיתי לעזור לכולם. אבל זה לא היה הגיוני"
"על אף שנפצעתי בעצמי, התחלתי לרוץ בין הפצועים במבנה ולעזור", מספר מיכאל ומתרגש כשהוא מתבקש לשחזר את המראות, "באותם רגעים עוד לא עיכלתי. היו ארבעה הרוגים. מפקד פלוגה, מפקד צוות ושני חובשים. ארבע דמויות מפתח". הרופא שכב על הרצפה לאחר שנפגע באורח קשה. "ניסיתי לעזור לכולם. אבל זה לא היה הגיוני. חייל אחד בלי יד מבקש עזרה. חייל אחר מחרחר לידי, לחייל נוסף נאלצתי לפתוח פתח אוויר כדי שינשום. פתאום אני שומע שוב שריקה ושוב כדור אש מתעופף אליי. אני זוכר ב-100% את הרגע הזה. פשוט עפתי החוצה מההדף והמרפסת התמוטטה".
זמיר שכב מחוץ למבנה כשהוא זב דם, לא רואה בעין אחת, ולא שומע לסירוגין. "אין לי מושג איך אספתי כוחות לרוץ אל הבית ולפנות חיילים. המראה שם היה קשה. והריח של הפצועים - לא אשכח אותו לעולם", סיפר מיכאל והחזיק את ראשו, "בהתחלה חשבתי שאני מלא בדם בגלל הפצועים. כשפיניתי את אחד הפצועים אחזה בי האש ונאלצתי להתגלגל על הרצפה ולהוריד מדים".
"הם צעקו 'שמע ישראל!', 'הצילו!'. הבית פשוט בער"
לפתע נשמע שוב פיצוץ עז. מיכאל התעורר. הלוחמים חשבו כי שוגר לעבר המבנה בו שוהים הלוחמים הפצועים טיל נ"ט נוסף, אך מהר הבינו כי מדובר בפיצוצי משנה של אמצעי לחימה שנשאו איתם. הפצועים החלו לזעוק לעזרה. "חשבתי בהתחלה שאני מדמיין אבל הפצועים צרחו מכאב בתוך המבנה והקצין לא אפשר לי להיכנס אל הבית מחשש שכל מי שיתקרב ימות", תיאר מיכאל את הרגע הקשה, "הם צעקו 'שמע ישראל!', 'הצילו!', 'תעזרו לי!' הבית פשוט בער. ברגע הזה התמוטטתי. איבדתי את ההכרה. התעוררתי מהפיצוצים וגיליתי שאני מדמם בכל הגוף. בעיקר בבטן. מרוב לחץ ואדרנלין לא הרגשתי כאב. מאוחר יותר גיליתי שיש לי 22 שברים בגוף, כולל בראש. שתי חוליות שבורות ורסיס בעין". לוחם במבנה, אופיר, מי שלימים יהפוך להיות גיסו, זיהה אותו כאחד הפצועים והחל לסייע לו. השעות חלפו והעזרה לא הגיעה. לוחמי פלוגת החבלה הפכו למטרה נוחה עבור מחבלי חיזבאללה שהפציצו את האזור בו שהו באמצעות ירי מקלעים ופצצות מרגמה.
סמוך לשעה 21:30 נרשמה התפנית. לוחמים בודדים של סיירת גולני במילואים הגיעו ונדהמו לגלות את המספר הרב של הפצועים שנדרשים לפנות. "אני הייתי ער כל הפינוי. הם החליטו שעל אף שהם הגיעו במספר מועט הם לא מוותרים וכל שניים ירימו אלונקה. כמו שני אריות. לאחד מהם קראו צ'רלי. הם פינו מהאלונקה חבר שלי שנהרג והרימו אותי באוויר. צעדו 4.5 קילומטרים עד הגבול כשהם שרים את התקווה. בדרך יורים עליהם. פיצוצים. אחד מהם אפילו זיהה חוט שהיה אמור להפעיל עלינו מטען חבלה".
"זה מלווה אותך, במשך תקופה ארוכה לא יכולתי לאכול בשר"
מיכאל זמיר פונה במצב קשה לבית החולים בנהריה. במשך שלושה ימים הוא לא פקח את עיניו. עקב חשש שמצבו ידרדר הוחלט לפנות אותו לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים שם עבר סדרה של 13 ניתוחים ואושפז למשך מספר חודשים. עד לאירוע הוא היה בחור בן 24 עם שאיפות רגילות לבני גילו וחברה, לימים אשתו, בשם דנה. חייו השתנו מקצה לקצה. הצלקות לא הגלידו אבל הוא הצליח לעמוד על רגליו. בנפש, עמוק פנימה, הסערה רק הגיעה.
"הפכתי לאדם חי-מת", הסביר מיכאל את המצב אליו הוא נקלע, "הייתי מחופש 24 שעות לאדם אחר. איבדתי בקרב ההוא תשעה חברים. את כולם הכרתי באופן אישי. ברגע שהתעוררתי בפעם הראשונה לא הפסקתי לבכות כשהבנתי מה קרה שם. את כולם אני לוקח עד היום אתי. גם 36 לוחמים שנפצעו. הרופא שכמעט ואיבד את ידו נשאר בחיים. המראות הקשים זה משהו שמלווה אותך תמיד. במשך תקופה מאוד ארוכה לא יכולתי לאכול בשר".
אחרי ארבעה חודשים הוא נישא לחברתו דנה וחשב כי הזמן יעשה את שלו והוא יתגבר על הכול, אך המצב הלך והידרדר. רחל קלרמן, מנהלת שירות השיקום של משרד הביטחון שליוותה אותו במשך שנים עד לעמידתו על הרגליים בכוחות עצמו, סיפרה: "הוא הפך לאדם שלא אכפת לו מעצמו. אדם מלא נקיפות מצפון. הוא לקח על עצמו את האחריות שכל מה שקרה יכול היה להיגמר אחרת. הוא היה שקוע בקרב ולא בעתיד או בזוגיות שלו. חבריו נהרגו והוא עסק במוות שלהם. לא יכולנו לנהל איתו שיחה רצופה כי הוא היה מבקש שיעזבו אותו במנוחה ותמיד מדבר עם ראש באדמה". מיכאל חייך והנהן בראשו כמי שמסכים עם כל מילה: "היו לי סיוטים, פלאשבקים, היו לי שיחות בחלומות עם חברים שנהרגו. הגוף שלי השתנה מרוב פציעות. הנפש שלי השתנתה. לא סתם אני לא רואה מאז סרטי מלחמה".
מיכאל מודה במהלך השיחה לתעצומות הנפש שגילתה רעייתו דנה ועובדת סוציאלית בשם גלית שלמרות הקושי הרב בטיפול וחוסר שיתוף הפעולה מבחינתו, סייעו לו להחזיר את האופטימיות לחיים. "הייתי במשך שבועות רצופים מסתגר בחדר, שוכב במיטה, מוזנח עם זקן, צורח בלילות מפחד, השכנים היו מזעיקים משטרה בטענה שאני נוהג לצעוק. שאלתי את עצמי איך זה שמכל הכיוונים עמדו לידי חברים וכולם נהרגו ואני נשארתי בחיים. ככל שחלף הזמן, נפתחתי, למדתי, המשפחה שלי עזרה לי מאוד וחיבקה אותי בלי הפסקה. מי היה מאמין שאחרי כל תהליך השיקום אני אסיים שנה שנייה בלימודי משפטים בהצטיינות. אני חושב שמגיע לדנה אשתי צל"ש על מה שהיא עברה. היום אני נשוי באושר, אב לשלושה ועובד במשרד החוץ".
נראה שאתה עדיין סוחב ביקורת על היום ההוא בלבנון.
"כן. אני עד היום שואל את עצמי איך הכניסו אותנו בלילה של ירח מלא חשופים ולא מוכנים לאזור הלחימה הזה. היו בעיות בתכנון. מודיעין בעייתי. שלחו אותנו לבית שלא מופיע בתצ"א. אני לא מדבר לא על כשירות ולא אימונים. הם הכניסו כל כך הרבה אנשים לבית אחד. אמרנו להם בקשר: "תפרידו אותנו. ואמרו לנו 'אין לנו לאן לשלוח אתכם. תסתדרו'. שרשרת הטעויות הללו היא אלו שגרמה למה שקרה. זה לא סוד שחיזבאללה הצליח להרדים אותנו לפני המלחמה. הם הקימו סביב כל כפר מתחם לחימה שלם שכלל משגרים, מנהרות וחמ"לים בתוך הצמחייה. מתחת לאף שלנו. אני מאמין שהצבא הפיק לקחים ולמד ממה שקרה אבל אסור לשכוח לרגע אחד כי זה יכול לחזור".
אתה משרת במילואים היום?
"לצערי הרב לא. אני נכה צה"ל. למרות מאבק ארוך שניהלתי, הם מסרבים. אני חושב שיש לי המון מה לתרום. אחרי מה שראיתי בשדה הקרב. אחרי מה שעברתי עם טיפול הפצועים אני חושב שלניסיון והעדות תהיה תרומה בהכשרה של צוותים רפואיים בלחימה. כמה שלא תנסה להסביר באמצעות בובה בבה"ד 10, זה לא מתקרב למציאות האמיתית".
אלוף פיקוד מרכז גדי שמני ומפקד האוגדה שלך אייל אייזנברג מחליטים להעניק לך צל"ש על פועלך בקרב ההוא. הטקס הוא סגירת מעגל?
"הטקס היה חפירה בפצע פתוח. טקס מאוד מרגש. טקס שנותן לך קצת פרופורציה על החיים ומה שעברת. כי כשאני ישבתי בטקס ושמעתי את כל מה שעשו האחרים שהיו לפניי אתה שואל את עצמך מה אתה עושה שם. לכולם שם היו סיפורים של רמבו ולי היה סיפור קטן. היום אני מבין שזו תעודה שעשיתי יותר ממה שיכולתי. שעשיתי מעבר להציל את החברים שלי. זה הסיפור הפשוט שלי".
לקריאה נוספת:
מייקל לוין התאהב בישראל, ומצא בה את מותו
האב ששכל את בנו בלבנון בירך האוגדונר על קידומו
5 שנים לנפילת הלוחם האגדי: "זה רק קשה יותר"
לפניות לכתב: amirbohbot@walla.co.il