נטשתי את בית הספר כי המערכת לא רלוונטית

סיימתי.

סיימתי את י"א, ואני לא ממשיך לי"ב. החלטתי לעזוב את בית הספר. אחרי 11 שנים במערכת החינוך, בית הספר מעלה לי קונוטציה אחת – אפור. ישן, משעמם, לא רלוונטי, נוקשה, עקום.

במרוצת השנים העולם השתנה ללא היכר, אבל מערכת החינוך הממשלתית שומרת על קיבעון מדהים. גם היום, כמו לפני 50 שנה – המורה עומדת, לצדה הדלת, מאחוריה הלוח, ומולה תלמידים מסודרים בשורות. הלמידה בשיטת הבגרויות, המתכונות, המגנים, והתכנים אותם תכנים. במהלך השנים ניתק הקשר בין העולם לבית הספר. בשנים הכי משמעותיות שלנו, אנחנו לומדים איך לנקד משפט, או מה נפוליאון עשה לפני 200 שנה, אבל אנחנו לא לומדים על יכולות בינאישיות או על ניהול זמן. עם הזמן הלך ונחלש המתאם בין הצלחה בציונים לבין הצלחה בחיים.

חוק חינוך חובה חייב את כולנו ללכת למסגרות הללו, ולהעביר שעות על כיסא הפלסטיק הירוק והפלורסנטים הלבנים. מורים ואנשי חינוך לא יכלו להעביר את משנתם ולחנך בדרכם, הם היו כבולים לדרישות משרד החינוך, המכובסות בשם – "תכנית הלימודים". החוויות שאקח מבית הספר הן רק ההפסקות, הבין לבין, השעות עם החברים. החומר הנלמד נעלם דקה אחרי הבגרות.

על אף פעילויות מגוונות שהייתי עושה מחוץ לבית הספר, בית הספר גרם לי לתחושת כישלון הולכת ומתמדת. כולם מרגישים בינוניים ולא טובים מספיק, בשביל מערכת בינונית בעצמה. בית הספר גורם לתלמידים תחושת אכזבה עצמית, חוסר מסוגלות.

אני עוזב בית ספר עם שם טוב, בשביל עתיד אחר, שאני מאמין שיהיה טוב בהרבה. לחיים מעניינים, עמוסים, מאתגרים ומלמדים. עזבתי את בית ספר אבל לא אפסיק ללמוד.

פרק א' בחיי נגמר, החיים האמיתיים – הנה אני בא.

ישי כהן, בן 17 מירושלים, למד בתיכון הישראלי למדעים ולאומנויות, לומד לתואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה, באוניברסיטה הפתוחה