הדבר הראשון שאליו שמים לב כאשר נשיא רואנדה, פול קגאמה, נכנס לחדר הוא הגובה. אין בידינו נתונים רשמיים, אבל יכול מאוד להיות שהאיש הזה הוא המנהיג המכהן הגבוה ביותר בעולם. כמעט מתבקש לכתוב שראשו נמצא בעננים, אבל הקלישאה הזו נשחקה עד דק השבוע בכתיבה על המארח שלו, הנשיא שמעון פרס. קגאמה, לעומת זאת, שייך לאותו זן של מנהיגים שנהנים משתי רגליים יציבות על הקרקע. אפשר לכנות אותו "בולדוזר", אחד שמציב יעדים ולא עוצר עד שהוא משיג אותם.
השבוע הוא הגיע לוועידת הנשיא בירושלים, במטרה לחזק את הקשרים בין מדינתו לבין ישראל. לשם כך הוא קיים פגישות עבודה עם הנשיא פרס ועם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ומאותה הסיבה התיישב לריאיון ארוך אתנו, בין דיון בוועידה למשנהו. שאלנו אותו על רואנדה, על ישראל ובעיקר על ההיסטוריה הטראגית שמחברת ביניהן. הוקדשו לנו 35 דקות אתו, אבל בפועל ישבנו יחד קרוב לשעה, ולא באשמת הצד הישראלי. "חשוב לי לדבר אל הציבור בישראל", הסביר בחיוך את החריגה בזמנים.
קגאמה מכהן כנשיא רואנדה מאז שנת 2000. במערכת הבחירות האחרונה במדינה, שנערכה בשנת 2010, הוא זכה לכ-95% מקולות הבוחרים. מתנגדיו מבית רואים בו דיקטטור כוחני, ואילו תומכיו נשבעים שהוא המנהיג הדגול ביותר באפריקה. על דבר אחד מסכימים שני הצדדים: כאשר קגאמה נכנס לתפקידו לפני 13 שנים, רואנדה הייתה שבר-כלי, ואילו כיום היא אחת המדינות המצליחות והמבטיחות ביותר ביבשת השחורה. את עיר הבירה קיגאלי מעטרים גורדי שחקים, בין הערים הגדולות במדינות מחברות אוטוסטרדות חדשות, ושיעור הילודה במדינה, 2.4 ילדים למשפחה בממוצע, מציב אותה קרוב יותר לאירופה מאשר לאפריקה. הפרלמנט של רואנדה הוא היחיד בעולם שבו חברות יותר נשים מגברים, והאוניברסיטאות במדינה מציעות מסלולי לימוד באנגלית שמושכים סטודנטים מכל רחבי היבשת. המהפך הזה מרשים במיוחד לאור העובדה שבשנת 1994 התרחש ברואנדה רצח העם הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
לרואנדה היסטוריה עקובה מדם. בתחילת המאה ה-20 כבשו הבלגים את הארץ ההררית והירוקה הזו, בלב לבה של אפריקה. ברואנדה חיו באותה העת שתי קבוצות אתניות שונות, בני הוטו ובני טוטסי. הבלגים "הלבישו" על ההבדלים האתניים בין הקבוצות תורת גזע סדורה שהתבססה על אותם עקרונות של תורת הגזע הנאצית. הם טיפחו את בני הטוטסי הבהירים והגבוהים (שאליהם משתייך גם הנשיא קגאמה) והפלו לרעה את בני ההוטו, בעלי העור הכהה יותר. כדי לסבך את הדברים עוד יותר, כשהם עזבו את המדינה בשנות ה-60, הבלגים העבירו את השלטון דווקא לידיהם של בני ההוטו, שהחלו להתנקם בבני הטוטסי על שנים של השפלה.
המתיחות הגזעית הלכה והחריפה במהלך שנות עצמאותה של רואנדה. היא הגיעה לשיאה ב-1994, כאשר ממשלה שהונהגה על ידי סיעה קיצונית במיוחד של בני הוטו, שמה לעצמה למטרה להשמיד לחלוטין את בני הטוטסי ברואנדה ובמדינות שכנות, עד לאחרון שבהם. הממשלה הוציאה לפועל טבח מאורגן ויעיל להפליא: בתוך פחות מחצי שנה נרצחו קרוב למיליון בני אדם.
"ביקשתי לא לראות קברי אחים, שלא יערערו לי את שיקול הדעת"
רצח העם תפס את קגאמה במקום הכי רחוק שאפשר לדמיין: במכללה לפיקוד ומטה של חיל היבשה האמריקני שבמדינת קנזס. קגאמה היה אז מפקד בכיר בארגון ה-RPF, מחתרת של גולים רואנדים שנלחמו נגד הממשלה הקיצונית. הארגון קיים קשרי עבודה עם צבא ארצות הברית, שבמסגרתם נשלח קגאמה ללימודי פיקוד ומטה. הוא הוזעק בחזרה לרואנדה לאחר שהמפקד הבכיר של הארגון נהרג בקרב עם כוחות הממשלה, ומצא את עצמו מנהל מלחמה על חייהם של מיליוני רואנדים בני טוטסי, וגם בני הוטו מתונים שנחשבו ל"משתפי פעולה".
"נלחמנו עם גבנו אל הקיר", משחזר קגאמה את הקרבות הקשים. "המחשבה מה יקרה אם נפסיד הייתה בלתי ניתנת לעיכול. כל אחד מאתנו עשה מה שבסיטואציה רגילה עושים חמישה לוחמים". הדילמה הגדולה ביותר שלו באותם ימים, לדבריו, הייתה כיצד לחלק את המשאבים המוגבלים: "כל הזמן אתה מתלבט, אם להשקיע יותר במלחמה נגד הרוצחים, או בהצלת הקורבנות. ברור ששני הדברים חשובים, אבל ברמה היומיומית אתה בסוף צריך להחליט לאן לשלוח את החיילים שלך לקרב שעשוי לפרוץ את הדרך לעיר גדולה, או לכנסייה שבה מתקבצים אזרחים שמחכים לחילוץ לפני שישחטו אותם.
"בתחילת הלחימה, כשפרצנו דרך לכיוון הבירה, היו שני מקרים שבהם הפקודים שלי נתקלו בקברי אחים, אנשים שנשחטו דקות ספורות לפני שהגענו למקום. הם קראו לי לראות את זה, ואחרי פעמיים ביקשתי שלא יקראו לי יותר. לא רציתי לראות את זה, כדי שזה לא יערער את שיקול הדעת שלי בלחימה. כשאתה נחשף לדבר כזה, אתה מתחיל לחשוב שאתה לא עושה מספיק על אף שבפועל אי אפשר היה לעשות יותר ממה שעשינו. אלה היו רגעים קשים מאוד. רוב האנשים שנרצחו היו חפים מפשע, לא היה להם שום קשר לפוליטיקה. אנשים נרצחו על ידי השכנים שלהם, על ידי אנשים שלמדו איתם בבית הספר".
קגאמה לא מציין את העובדה שבמקרים מזעזעים במיוחד, רצח העם חצה גם משפחות, כולל גברים שרצחו את נשותיהם רק בגלל הבדל במוצא האתני. עד כדי כך חלחלה הגזענות ללבו של העם הרואנדי. "השנאה הזו נוצרה בתקופה הקולוניאלית, על ידי השלטון הבלגי", אומר קגאמה, "אבל אני לא חושב שאפשר להאשים רק את הקולוניאליזם במה שקרה. אם מישהו מביא לך משהו רע, ואתה בוחר לאמץ אותו, הרי גם אתה נושא באשמה".
בקיץ 1994, אחרי חודשים ארוכים של לחימה, כוחות ה-RPF, תחת הנהגתו של קגאמה, כבשו מחדש את המדינה. קגאמה מונה לסגן נשיא רואנדה, וכעבור שש שנים קודם לתפקיד הנשיא. המאבק בגזענות הפך לנושא הדגל של ממשלו. הוא קידם חקיקה אנטי-גזענית שהפכה כמעט כל עיסוק בסוגיות של גזע או מוצא אתני לבלתי חוקי. החקיקה הזו זכתה לשבחים רבים בעולם, אבל היא גם עוררה לא מעט ביקורת: המבקרים טענו שבמסווה של מאבק בגזענות, הנשיא החזק מגביל את חופש הביטוי ברואנדה ומשליך את מבקריו לכלא. ואכן, בשנים האחרונות מצאו את עצמם עשרות אנשי אופוזיציה מזומנים לבתי המשפט בגלל דברים שאמרו או כתבו, ובחלק מהמקרים גם בגלל דברים שלא אמרו מעולם. "אנשים מבינים לא נכון את החקיקה הזו, בעיקר אנשים מחוץ לרואנדה", משיב קגאמה למבקריו. "אם מישהו רוצה להיות הוטו או טוטסי ולהתגאות בכך, זה בסדר. אבל אסור לחצות קו מסוים, אסור להשתמש בזהות שלך כדי להסית לשנאה נגד מי ששונה ממך. אנחנו יודעים מהן השלכותיה של הגזענות, חווינו אותן על בשרנו".
קגאמה ספג בשנה האחרונה ביקורת חריפה גם בשל מדיניות החוץ של רואנדה, שהתערבה בסכסוך האלים בקונגו השכנה, ועל פי ארגוני זכויות אדם, עשתה זאת תוך שימוש בלתי מרוסן בכוח, כולל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. אל מול הביקורת הזו מתייצבים מליצי היושר שלו ברואנדה וברחבי העולם, שמדגישים את ההישג הגדול ביותר של קגאמה מדיניות המשפטים הקהילתיים, שהצילה את רואנדה מהידרדרות למלחמת אזרחים.
"חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה שלנו ניסה לרצוח חלק אחר", הסביר. "אחרי שהשבנו את השקט למדינה, אי אפשר היה להעמיד לדין את כל הפושעים. מדובר במאות אלפים, אולי מיליונים שהשתתפו ברצח העם. אין לנו מקום לכולם בבתי הסוהר. הדרך היחידה לפתור את זה הייתה באמצעות פשרה". ברחבי רואנדה הוקמו בתי דין קהילתיים, שבהם ניצבו זה מול זה הקורבנות והרוצחים, וסיפרו את מה שאירע כל אחד מנקודת מבטו. חלק גדול מהמשפטים הללו הסתיימו בעונשי מאסר, אבל רובם הסתיימו בפשרה בין הרוצחים לקורבנות, פשרה שמטרתה לאפשר לשני הצדדים לבנות מחדש את הקהילה ואת המדינה. הבסיס לכל זה הייתה ההבנה שמחילה היא בחירה חזקה יותר מנקמה.
"זה קשה להגיד לאנשים שרוצים לנקום לא לעשות זאת"
"זה קשה מאוד להגיד לאנשים שרוצים לנקום, לא לעשות זאת", אמר קגאמה. "הרבה אנשים היו אומרים לי אתה מבקש מאתנו יותר מדי. אנשים צריכים לחיות ולראות את מי שרצחו את בני משפחותיהם, לפעמים אפילו להיתקל בהם כל יום. על כך אני תמיד עונה גם אם אני מבקש יותר מדי, זה למען העתיד שלנו. שווה לנו לשלם את המחיר הזה למען העתיד".
בעוד כמה חודשים תיפתח ברואנדה סדרת אירועים לציון 20 שנה לרצח העם. האירוע המרכזי ייערך במוזיאון הזיכרון בקיגאלי שבנייתו נעשתה בהשקעה כספית גדולה, וכללה ביקורים של אנשי מקצוע רואנדים ביד ושם. "יש הרבה דברים שאימצנו מיד ושם", מספר קגאמה, "כשביקרתי שם לפני כמה שנים בביקורי הראשון בישראל, הרבה דברים נראו לי מוכרים. מדובר על תקופה אחרת, מקום אחר, נסיבות אחרות, אבל בסוף, הסיפורים הפרטיים של הניצולים היו מוכרים מאוד".
בסיום הריאיון הוא הזמין אותנו לבוא לרואנדה כדי לראות את אירועי הזיכרון, אבל לא רק לשם כך. "אנחנו גאים בדרך שרואנדה עשתה בשני העשורים האחרונים", אמר לנו. "מי שמכיר את רואנדה מהסרטים ומהתמונות של רצח העם, יופתע מאוד להכיר את המדינה שלנו. פעמים רבות, גם אני מופתע ממנה".