1. קרישי דם מתקופת האבן
מומיה של גבר שמת לפני כ-5,300 שנה אחרי שסעד את לבו בבשר עז, היא כנראה אחת הגופות המפורסמות ביותר בעולם. אצי איש הקרח, כפי שהוא מכונה בחיבה, השתמר בתוך קרחון באלפים האיטלקיים עד שהתגלה בידי זוג מטיילים ב-1991. בגלל מצבו הטוב בצורה יוצאת דופן, אצי הוא מושא למחקר מדוקדק. רק בשנה שעברה התפרסם מאמר שהציג מיפוי כמעט מלא של הגנום שלו: התברר שעיניו חומות, שסוג הדם שלו הוא O ושהאנשים בעלי הקרבה הגנטית הרבה ביותר אליו חיים כיום בסרדיניה ובקורסיקה. עוד קודם לכן שחזרו חוקרים את הסעודה האחרונה שלו וגם גילו שהוא סבל מחורים בשיניים. והפרט המסעיר מכל: על עורו נמצאו כמה קעקועים מסקרנים. מחקר שמתפרסם כעת בכתב בעת Cellular and Molecular Life Sciences שופך אור חדש על נסיבות מותו של אצי. צוות מדענים שנטל דגימות זעירות ממוחו של אצי הצליח לזהות בשיטה חדשנית מספר רב של חלבונים שמקורם ברקמת המוח שלו ובדמו פריצת דרך משמעותית בחקר של רקמות עתיקות. החוקרים מצאו בדגימה קריש דם, המצטרף לסימנים נוספים לכך שאצי סבל מפגיעה מוחית חמורה לפני מותו. בעבר עלתה הסברה כי הוא מת מפגיעת חץ, והמחקר החדש לא מאשש או מפריך טענה זו; ייתכן גם שאיש הקרח חטף מהלומה במצח, שאמנם קיפדה את חייו אך גם העניקה לו תהילת עולם. כאן תוכלו להביט בתצלום גבה-רזולוציה של אצי על כל פצעיו וקעקועיו.
2. איך באמת מצליחים לא לחלות בשפעת
זוכרים את מגפת מחטאי הידיים שפשתה בקרבנו במקביל להתפרצות שפעת החזירים ב-2009? ייתכן שבקבוקוני הג'ל הריחני גרמו לנו להרגיש שאנחנו שולטים במצב, אבל בפועל הם לא ממש הועילו. על פי מחקר חדש שהתפרסם בכתב העת Nature Communications, מרבית מקרי ההדבקה בנגיף שפעת A לא נגרמים ממגע ישיר עם אדם חולה או עם רסיסי הרוק הלחים שהוא משפריץ סביבו בכל פעם שהוא עושה אפצ'י. החוקרים מצאו כי יותר מ-50% ממקרי ההדבקה בשפעת בין בני בית מקורם בחשיפה לטיפות זעירות - בקוטר חמש מיליוניות המטר או פחות - המתפזרות אף הן בהתעטשות או בשיעול ונישאות באוויר במשך זמן רב. החוקרים בנו מודל מתמטי על סמך הסברה כי אופן ההדבקה משפיע על תסמיני המחלה: שאיפת הטיפות הזעירות הישר אל מערכת הנשימה מעלה את הסיכון לפתח שיעול לצד חום, ואילו בהדבקה במגע או מטיפות גדולות יותר של הפרשות, צפוי החולה לפתח רק חום. המודל קיבל אישוש במחקרי שטח שנערכו במאות משקי בית בהונג קונג ובבנגקוק ובדקו אם שמירה על היגיינת הידיים וחבישת מסכות מנתחים מונעות הדבקה בשפעת. התברר כי אמצעים אלו לא הורידו משמעותית את הסיכון להידבקות כנראה משום שהם לא יכלו לסייע בהתגוננות נגד הנגיפים הפזורים בטיפות הזעירות ביותר. משום כך, החוקרים מציעים לנקוט צעדים נוספים למניעת הדבקה: לאוורר את הבית, לנטרל את הנגיפים באמצעות מכשירי אדים ומנורות המפיצות אור-על סגול, ולבודד את האדם החולה בחדר מסוים.
לצעוד עם ענקים
תושביו הקדומים של אי הפסחא באוקיינוס השקט הקימו ברחבי האי כאלף פסלי אבן ענקיים, המכונים מואי (Moai) ואף העבירו כמחצית מהם ממקום למקום לפעמים למרחק 16-18 קילומטרים. הפסל הגדול ביותר, למשל, מתנשא לגובה של יותר מעשרה מטרים, שוקל 74 טונות והונע למרחק חמישה קילומטרים. עם נתונים כאלה, לא פלא שהתרבות הפולינזית העתיקה עוררה במהלך השנים סקרנות רבה. לא מעט חוקרים ניסו להסביר איך אפשר לגמוא מרחקים עם מטען של גוש אבן ענקי, ללא אמצעים טכנולוגיים מודרניים (התיאוריות השונות מוצגות בסרטון להלן). המחקר האחרון בתחום, המתפרסם בכתב העת Journal of Archeological Science, גורס כי הפסלים לא נגררו - אלא צעדו. הליכת הפסלים מופיעה במסורות שבעל-פה של בני האי, אך אף הם לא מספרים כיצד נעשה הדבר בפועל. החוקרים יצרו מודל תלת-ממדי של המואי כדי לגלות מהו מרכז הכובד של הפסל וכיצד כוחות שונים המופעלים עליו יתבטאו בתנועה. התברר כי הבסיס של המואי מותאם לתנועה על השבילים המיוחדים שנוצרו בעבורו הוא מעוגל מעט ולא מאפשר לפסל לעמוד ללא תומכות. החוקרים הציעו כי ניתן לגרום לפסל לדדות מצד לצד הצעה שלבשה צורה ממשית במבצע מיוחד שנערך באי ב-2011. החוקרים יצרו העתק של הפסל במשקל 4.35 טונות והצליחו לגרום לו לצעוד באמצעות שלושה חבלים ו-18 בני אדם בלבד. אם די בקבוצה קטנה של פועלים כדי להצעיד את המואי, כותבים החוקרים, הרי שאין בסיס של ממש לסברה שבעבר הייתה באי אוכלוסייה גדולה ושלטון ריכוזי שהפעיל המוני בני אדם לשם הקמת המונומנטים המקסימים והמסתוריים הללו.
חמש תיאוריות על המואי, סרטון של נשיונל ג'יאוגרפיק:
4. לילה טוב ובהצלחה במבחן
מה עדיף, לחרוש למבחן עד הרגע האחרון או להפסיק ערב לפני, לראות פרק של "משחקי הכס" ולשקוע בשנת לילה מתוקה? אם האפשרות השנייה נשמעת לכם יותר הגיונית, זה כי אתם כנראה צודקים. במסגרת מחקר חדש, שהתפרסם בכתב העת PLOS ONE, נערך ניסוי בהשתתפות 81 בני אדם שהתבקשו ללמוד תחביר מלאכותי. למשתתפים הוצגו רצפי אותיות המסודרים על פי כללים כלשהם שאותם הם לא קיבלו. לאחר מכן נערך מבחן: הנבדקים קיבלו רצפים חדשים שנגזרו מאותם הכללים והתבקשו להכריע אם הם "תחביריים" או לא. בדרך כלל, מציינים החוקרים, נבדקים מצליחים במשימה מעבר לשיעור ההצלחה המצופה על סמך ניחושים מקריים, מה שמצביע על כך שהם מצליחים לחלץ כלל מתוך שלל הדוגמות. במחקר הנוכחי נבדקה ההשפעה של התנתקות מהחומר הנלמד בכלל ושל שינה בפרט על קליטת התחביר המלאכותי. לאחר שלמדו את התחביר, נבחנו קבוצות שונות בקרב הנבדקים בחלוף פרקי זמן שונים כעבור רבע שעה, כעבור 12 שעות שבמהלכן ישנו או לא ישנו, או כעבור 24 שעות. התברר כי הנבדקים שישנו לפני הבחינה הצליחו לזהות יותר רצפים "תחביריים" ממי שלא ישן. החוקרים מסכמים כי הפסקת שינה יכולה לתרום להצלחה במשימה לימודית הדורשת יכולת הכללה ברמה גבוהה.
5. "גלימת היעלמות" לחתול
אחרי שגלימת ההיעלמות הנחשקת זכתה לעדנה בזכות סדרת ספרי הארי פוטר, נרשמו בשנים האחרונות גם לא מעט ניסיונות מדעיים, משוכללים יותר ופחות, להעלים מהעין אובייקטים ועכשיו גם התרחשויות בזמן. מחקר שהתפרסם בכתב העת Nature מציג שיטה ליצירת "חורים בזמן" שאפשר להעלים בהם אירועי העברת נתונים, וזאת באמצעות פיצול גלי אור ודחיסה מחודשת שלהם. בשלב זה הנתונים שהועלמו לא רק הוסתרו אלא נמחקו כליל, כך שהשיטה עדיין לא כל כך מעשית. מחקר נוסף, מתוחכם פחות, הוא כנראה פרקטי קצת יותר: חוקרים סינים שהעלו מאמר לרשת, יצרו מעין קופסות ממנסרות העשויות זכוכית באיכות גבוהה, מנסרות ששוברות את קרני האור ומעלימות מעינינו את מה שנמצא בתוכן. בסרטוני הווידאו שהחוקרים צילמו נראים דג זהב וחתול שחור נכנסים לתוך קופסת הזכוכית ונעלמים. ליתר דיוק, אנחנו ממשיכים לראות מבעד לדפנות הקופסה את מה שנמצא (או מוקרן) מאחוריה, כאילו אין בתוכה שום רגליים חמודות של חתול. וכן, זה באמת מזכיר טריקים של קוסמים. לדברי החוקרים, אף שבשלב זה ההיעלמות לא "עובדת" מכל נקודת מבט, מדובר בצעד משמעותי לקראת פיתוח שיטה פשוטה יחסית להחבאת אובייקטים גדולים, שעשויה להיות שימושית בתחום האבטחה והמעקב וכמובן בתחום הבידור.
צפו בביצועי קופסת ההיעלמות של החוקרים הסינים:
לקריאה נוספת:
החוקר הישראלי שיודע מה עטלפים חושבים
למה מגרד לנו?