"זה כאילו יש מפלצת אחת פחות", סיפרה נטליה לייבר, על תחושת הרווחה המסוימת שהתפשטה בה בעקבות הידיעה על מותו של העריץ הארגנטינאי חורחה וידלה. הראשון שעלה לראשה באותו הרגע היה אביה, שנרדף בעקבות השתייכותו הפוליטית, ושאותו לא ראתה במהלך כל תקופת הדיקטטורה. לייבר דמיינה איך כשגילה על הדיקטטור שנפל, פתח בקבוק שפניה לאות ניצחון.
לפני שבוע, וידלה - מי שהיה אימתם של מיליוני ארגנטינאים במשך תקופת הדיקטטורה של שנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה - מת בתאו בכלא בארגנטינה. אנחת רווחה נשמעה בכל קצוות המדינה, אך יחד עם זאת ההודעה על מותו לא התקבלה באושר גדול. שכן הפצע, שהצטמצם מעט עם הרשעתו של וידלה ב-2010 בפשעים שביצע נגד עמו, נותר עדיין פתוח, בשעה שרבים מהקצינים שהיו חלק מהמערכת המשומנת של הדיקטטורה עדיין מסתובבים חופשי. ישראלים יוצאי ארגנטינה, שחוו על בשרם את אחד המשטרים הדכאניים במחצית השנייה של המאה ה-20, מספרים לוואלה! חדשות על החיים בפחד תמידי ומבקשים עדיין לקבל תשובות לכל כך הרבה שאלות שנותרו פתוחות.
החודשים שקדמו להפיכה הצבאית היו רוויים בפעילות צבאית ברחובות, כמו גם של כנופיות ותנועות גרילה, סיפר ד"ר חררדו לייבנר מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, שעלה לארץ מארגנטינה שלושה חודשים לאחר ההפיכה הצבאית ב-24 במרץ 1976. "במשך יומיים-שלושה המדינה שותקה כמעט לגמרי מפעילות, הטלוויזיה והרדיו הפסיקו לשדר בהוראות המשטר הצבאי והכריזו על הפסקה של כל פעילות פוליטית. החלו להטיל מגבלות וצווים על כל תחומי החיים. אנשים שרצו לקיים יום הולדת היו צריכים לקבל אישורים מתחנת המשטרה הקרובה", אמר.
גם איגנסיו קריגר, בן 69 ממודיעין, מספר על תחושות דומות. "ביום ההפיכה האנשים נשארו בבתיהם והאזינו לחדשות ששודרו בטלוויזיה וברדיו, שהוחרמו על ידי כוחות הצבא. גם הרחוב היה מלא באנשי צבא וניידות משטרה. העיר נכבשה", סיפר. ד"ר לייבנר הרחיב את תיאור המדינה הכבושה שבאמצעות סממנים חיצוניים, הפכה מדינה שלמה לבסיס צבאי: "זה כאילו הצבא כובש את המדינה שלו ומטיל משמעת צבאית. אנשים בשירות המדינה, פקידי בנקים, נדרשו להסתפר תספורות קצרות ונאסר להסתובב בשיער ארוך שהיה אופנתי באותן שנים במדינה".
וידלה נידון למאסרים ממושכים בגין כמה אישומים. ב-2012 הוא הורשע בעקבות החטיפה הממושכת של ילדים בשנות שלטונו ונידון ל-50 שנות מאסר. פעילי זכויות אדם טוענים כי כ-30 אלף בני אדם נעלמו בתקופת הדיקטטורה רבים נרצחו וגופותיהם הושלכו לים. אותם נעלמים נעצרו על ידי אנשים בבגדים אזרחיים באמצע הרחוב וכשבני משפחתם ניסו להבין מה עלה בגורלם הם נתקלו בחומת הכחשה. "ברוב המקרים האנשים נחקרו בעינויים ובסופו של דבר נרצחו נזרקו לנהר או נקברו בקברי אחים שעד היום לא מצאו אותם", סיפר לייבנר. "זו הייתה אחת מטכניקות השליטה של המשטר - הנעלם הופך לבן ערובה שגורם לכל חבריו 'להתנהג יפה', כדי שהנעלם לא יעונה לא, על אף שהוא כבר מת".
"התחילה מערכת של חטיפות שיטתיות של אנשים על בסיס של השתייכות פוליטית", אמר ד"ר לייבנר. בהמשך החלה רדיפה של קרוביהם של הפעילים הפוליטיים, או כאלה שרק הופיעו בספר הטלפונים שלהם. "התפיסה הייתה שכולם חשודים אלא אם כן מוכיחים את חפותם, על ידי שיתוף פעולה עם המשטר הצבאי". "לא הייתי פעיל פוליטי", מספר איגנסיו קריגר. "הכרתי אנשים שאמנם לא היו פעילים, אך שמם הופיע בספרי הטלפונים של אנשים שנעצרו ובשל זאת חיפשו אחריהם. חלקם נאלצו לברוח מהמדינה, אחרים שלא ברחו - נעלמו". המעצרים האזרחיים נצרבו בתודעה של קריגר, כשכלי רכב מסוג פורד פלקון בצבע ירוק היו נעצרים, אנשים הוכנסו באמצע הרחוב ומאז לא נראו עקבותיהם.
ד"ר לייבנר מספר על קרוב משפחתו שהיה פעיל באחת מתנועות השמאל ו"למזלו" נכנס לכלא לפני ההפיכה הצבאית. "הוא נידון לארבע שנות מאסר. כשסיים את תקופת המאסר, במקום להשתחרר הוא נאלץ לבחור בין שתי אפשרויות: להישאר במאסר או לקבל צו גירוש מארגנטינה. הוא היה צריך לבחור תוך 48 שעות ובחר בגירוש. בזמן שנעצר אשתו הייתה בהריון. אני זוכר שהלכנו לקבל אותם בנתב"ג ב-1979 ובמטוס זו הייתה הפעם הראשונה שהכיר את הבת שלו. בימים הראשונים הם התגוררו אצלנו בבית וזכינו לפגוש בן אדם שצריך להכיר מחדש את המשפחה שלו, שנמנע ממנו הכל, ביקורים, מכתבים, עם כל הטראומות והעינויים".
חברות שנולדו במחנות עינויים
נטליה לייבר, בת 38 מתל אביב, שהייתה פעוטה בתקופת הדיקטטורה, מספרת על חוויות של חיים בצל הרדיפה, כבת להורים שהיו פעילים בחוגי השמאל. "כשהייתי בת שנתיים וחצי בערך ההורים לא היו בבית ואני הייתי אצל סבתא. אנשי הדיקטטורה לקחו חבר של ההורים שהיה בבית והרגו אותו. הוא נעלם". מפחד לחייה השאירו הוריה של נטליה את הפעוטה הקטנה בבית סבתה והחלו בבריחה שתימשך, לפחות עבור אביה, שנים. "לא היה ברור מה קורה לאנשים שלוקחים אותם מהבית. אני לא ראיתי את אבא שלי הרבה זמן. הוא חזר בסוף הדיקטטורה כשהיה ברור שלא באים לקחת אותו".
"הייתה מערכת שאי אפשר היה להבין אותה", היא ממשיכה. "כל אחד לידך היה יכול להלשין עליך למשטרה כאילו את אשמה במשהו והיו באים לקחת אותך. היה פחד כללי. לא לקחו רק אנשים שהיו מעורבים פוליטית. הייתה שנאה לכל מה שלא היה קתולי, ימני, מסורתי-ארגנטינאי. אפילו את הקתולים לקחו. זו הייתה שנאה כללית. הרבה אנשים היו מלשנים, אז עדיף היה לא להגיד לאף אחד מה את חושבת. להורים שלי לקח הרבה שנים להתחיל לדבר על מה שהם באמת חושבים".
בהמשך חזרה אמה של לייבר, כיוון שהייתה כבר בהריון בזמן שנמלטה. שמה לא הופיע ברשימות השחורות של המשטר, לעומת בעלה ולכן הייתה נתונה לסיכון קטן יותר. עם זאת, היא דחתה את הנסיעה לבית החולים עד הרגע האחרון ובתה השנייה כמעט נולדה בדרך, משום שהמשפחה פחדה ללכת לבית החולים.
"יש לי חברות שנולדו במחנה עינויים ונתנו אותן למשפחות אחרות", מספרת על התופעה המוכרת של חטיפת התינוקות של האסירות והשבויות. "רק אחרי הדיקטטורה חיפשו אותן והן חזרו הביתה. אחת מחברותי הייתה מאומצת והוריה לא ידעו על הרקע של משפחתה הביולוגית. כשהתחילו להבין שיש ילדים שחטפו בדיקטטורה, גילו שהיא הייתה הבת של מישהו שמת במחנה מעצר".
יהודים נרדפו במיוחד?
היהודים בתקופת הדיקטטורה סבלו ממנה כמו כל יתר חלקי האוכלוסייה, לדברי ד"ר לייבנר. "בקרב היהודים היו עמדות שונות, היו כאלה שנפגעו מהמשטר והיו כאלה שתמכו בו", אמר. עם זאת, הוא הבהיר כי מכיוון שהמשטר היה ימני קיצוני, חלק מהקצינים בתוכו היו אנטישמיים: "חלק מהאסירים היהודים ששרדו מדווחים על אנטישמיות בוטה בחקירות ובעינויים". בנוסף, גם יהודים שלא היו באופוזיציה החלו להרגיש אי נוחות וניכור מהמשטר, שטען כי הוא בא להגן על הנצרות. "ארגנטינה במובנים רבים הייתה מדינה חילונית. אנשי הצבא היו מאוד קתוליים והדגישו את הערכים של המערב הנוצרי".
מקרה אחד שמוכיח אולי כי לא ננקטה רדיפה שיטתית של יהודים בשל דתם, אלא בשל השתייכותם הפוליטית, הוא המקרה של חקובו טימרמן, מהאישים היהודיים המוכרים באותה תקופה בארגנטינה, שבנו הקטור הוא שר החוץ של ארגנטינה כיום. טימרמן היה סופר ועיתונאי שיצא נגד המשטר ופשעיו ובשל כך נרדף על ידו. בשנת 1977 הוא נעצר על ידי החונטה ובשל התערבות של ארה"ב וישראל חולץ כעבור שנתיים וחצי והוטס לארץ. לאחר נפילת הדיקטטורה חזר טימרמן למולדתו. יהדותו היא זו שאפשרה לו להיחלץ מהגורל האכזר שהיכה בו.
דווקא קריגר גורס כי היחס ליהודים היה גורף. "אנשי הצבא לא רצו את היהודים והחונטה הצבאית הייתה נגד היהודים. אחרי הגביע העולמי בכדורגל ב-1978 הופיעו שלטים במגרשי הכדורגל שגינו את מה שקורה בארגנטינה. אז החלו לראות מה קורה ולהבין שהרבה אנשים צעירים מהקהילה היהודית נעלמו או הוגלו".
גם אחרי נפילת הדיקטטורה נותר אצל הוריה של נטליה הפחד שהותירו חיים של רדיפה. "אם מישהו היה מצלצל בדלת אסור היה לפתוח ישר. בלילה הייתי צריכה לסגור את עצמי בחדר עם אחותי. כשהתבגרתי והתחלתי ללכת להפגנות בעצמי, אמא שלי תמיד נתנה לי כסף למונית כדי שאוכל להיחלץ מהמקום ואבא שלי נהג להסביר לי איך לצאת מההפגנות בלי שיתפסו אותי. זה היה שלטון של פחד. למי שלא חי שם קשה להבין את זה".
"הדבר הראשון שחשבתי - שאבא שלי פותח בקבוק שמפניה", אמרה לייבר על תחושותיה ברגע שהתוודעה למותו של השליט האכזר. עם זאת, היא לא הרגישה "שמחת ניצחון". "אני מרגישה שאם הוא היה מת בתקופת הדיקטטורה זה היה שונה. זה כאילו יש מפלצת אחת פחות, כמו שפינושה מת בצ'ילה אבל אני לא מרגישה שהוא קיבל מה שהוא היה צריך לקבל על מה שעשה בארגנטינה". בנוסף, הדגישה כי המערכת נשענה על "יותר מבן אדם אחד. יש הרבה אנשים שלא נמצאים בכלא על אף שהם צריכים להיות. כאלה שהמשיכו לחיות כרגיל, ללכת לבית הספר, לעבודה. כשהייתה הדיקטטורה - לנו לא היו חיים רגילים".
לייבר מאמינה כי על החברה הארגנטינאית לעבור עוד תהליך ארוך עד להחלמה מהדיקטטורה. "אני פוגשת פה אנשים שאומרים 'בטח הם עשו משהו כדי שייקחו אותם, מגיע להם'. אני יודעת שהגרילה עשתה דברים מחוץ לחוק, הרגה אנשים, עשתה פיגועים. צריך היה לעשות איתם משהו במסגרת החוק. עד היום יש בארגנטינה אמונה רווחת שלפעמים החוק לא מספיק וצריך לפעול בכוח הזרוע איפה שהחוק לא מספיק".
על רקע מותו של וידלה, קריגר מרגיש אף הוא "בסופה של תקופה שלא תמה, משום שחלק מהפושעים של התקופה נותרו בחיים ועדיין לא נעשה צדק. עדיין לא פורסמו רשימות של הנעלמים, אנשים וילדיהם שנחטפו, שלא יודעים איפה הם נמצאים. רשימות אלה נותרו בידיהם של המדכאים".
ארגנטינה: מת מנהיג החונטה בתקופת הדיקטטורה
לפניות לכתבת: leebenshay@walla.co.il