במשך שנים רבות נמנע זאב (טיבי) רם משיתוף אנשים אחרים בחוויותיו ממלחמת העולם השנייה. זוועות השואה והמלחמה הותירו אותו יתום וערירי, ללא אף קרוב משפחה. טיבי בן ה-83 שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת צעדת המוות, איבד את אביו ואת אחיו הבכור במחנה הריכוז ברגן-בלזן, ובמשך עשרות שנים לאחר מכן ניסה לפענח את סיבת מותה של אימו - אך עד לאחרונה, שמר את חוויותיו לעצמו.
לפני שש שנים החליט לפתע לשנות גישה, והחל להעביר הרצאות שונות ומגוונות על תקופת השואה. משנה לשנה הוא מזומן לעוד ועוד הרצאות אורח וכנסים, בהם נדרש לספר על קורות חייו יוצאי הדופן, ובשנים האחרונות הפך כבר למרצה מבוקש בצה"ל ובמשרד החינוך.
יום השואה תשע"ג בוואלה!:
דוח: עלייה של 30% בגילויי האנטישמיות ב-2012
בשם האם: הרמטכ"ל יעמוד בראש משלחת צה"ל לפולין
דעה: הטראומה שחווים בני הדור השני והשלישי לשואה
יום הזיכרון לשואה ולגבורה: מדריך צפייה בטלוויזיה
גילו המופלג של טיבי לא עוצר בעדו, וגם בעשור התשיעי לחייו הוא מתעקש להתנדב למילואים כמו כל חייל צעיר. במסגרת חיל החינוך, הוא ממשיך להעביר הרצאות מרגשות לקצינים בכירים בצה"ל. וכך, הראיון עמו נקטע פעמים רבות: שבכל פעם, צלצול הטלפון הביתי קוטע את קו מחשבתו, ומעבר לקו נשמעים קצינים שונים מצה"ל שמנסים לקבוע הרצאה.
בתוך לוח הזמנים הצפוף שהוא מנהל בקפדנות רבה, מוצא טיבי זמן לכולם. "אני מגיע לבסיסים שונים בכל הארץ ומרצה בפני מאות חיילים", הוא אומר. "בכל פעם מחדש אני מתרגש לספר להם על קורות חיי, על הזוועות שעבדו היהודים בשואה ובעיקר על החשיבות להיות פטריוט במדינת ישראל".
"הבנתי שצריך להדחיק"
זאב רם נולד ב-1930 בהרי הקרפטים שבהונגריה, בן זקונים לאביו ברנט שעסק במסחר, ולאמו אירן שהייתה עקרת בית. עם אחיו הגדול מיקי הייתה לו חברות נפש עמוקה. באפריל 1944 פלשו הגרמנים להונגריה והחלו להוביל את היהודים אל מחנות הריכוז. טיבי, שרק זמן קצר לפני כן חגג את בר-המצווה, לא הבין מדוע הוריו אורזים את חפציהם לתוך מזוודה קטנה ומובלים אחר קציני האס-אס.
"זו הייתה הפעם הראשונה שעליתי על רכבת", הוא משחזר. "מאות יהודים נדחסו לתוך הקרונות. נסענו במשך שלושה ימים רצופים". בתוך המולת הצעקות והבכי, כשסביבו מתים אנשים מהצפיפות הנוראה, הוא מצא נחמה. "מצאתי לי חריץ דרך חלון הרכבת והתפעלתי מהנוף של הדרך. כבר מגיל צעיר הבנתי שאני צריך להדחיק את כל מה שעובר עליי".
כאשר הרכבת עצרה במחנה הריכוז אשוויץ-בירקניו. הופרד טיבי מאימו ונשלח לעבוד יחד עם אחיו הבכור ואביו. "עבדנו כמו חמורים בסלילת כבישים, בניית מנהרות. הייתי ילד צעיר שפחד מאוד שלא יפרידו אותי מאבי ואחי". לאחר כחודש השתתף טיבי בצעדת המוות שהובילה אותם אל מחנה בברגן- בלזן. "הלכנו ברגל במשך שלושה שבועות, תוך כדי שאנחנו סוחבים לגרמנים את כל הציוד האישי שלהם. לצידי מתו אנשים שלא יכלו לשרוד את תנאי מזג האוויר והרעב הקשה".
לרוע מזלו, בערב השחרור בו החליטו הגרמנים לסגת, אחיו ואביו לא הצליחו לשרוד ומתו בהפרש של שעות ספורות. "נשארתי לבד בעולם", הוא נזכר בקול רועד. התקווה היחידה הייתה למצוא את אמו. "פגשתי אותה לזמן קצר", הוא משחזר את הפגישה העצובה. "התרגשתי לראות שהיא בחיים. אבל לאחר מספר שעות אמבולנס אסף אותה ומאז לא גיליתי מה עלה בגורלה".
סגירת מעגל אחרי 60 שנה
רק לאחר למעלה מ-60 שנה, גילה טיבי את סיבת מותה הפתאומי של אמו. "ראיתי את אימא בפעם האחרונה במחנה הריכוז בברגן- בלזן", הוא נזכר. "הגרמנים החליטו לסגת, המלחמה הסתיימה, והייתי בטוח שאוכל לפתוח דף חדש עם השריד האחרון שנותר לי ממשפחתי, אימא. אך לדאבוני הרב היא נעלמה לי".
במשך עשרות שנים ניסה לפענח את סיבת מותה. גם שנולדו לו שלושת ילדיו ושני נכדיו, לא ידע לומר דבר על היעלמותה הפתאומית. קצה החוט הגיע ממקום לא צפוי: ביקור הרמטכ"ל הנוכחי, רב-אלוף בני גנץ, בברגן-בלזן - המחנה בו הוחזקה גם אמו, מלכה גנץ. "כבן לניצול שואה, הוא ביקר לפני כשלוש שנים במחנה כשעוד היה סגן הרמטכ"ל". מספר טיבי. "הביקור שלו הדליק לי נורה אדמה. הוא יצא למחנה בו הייתה אמו וגם אמי. מאחר שנפגשנו שם בפעם האחרונה, חשבתי שאוכל למצוא מידע על מותה".
טיבי החל לתחקר את הניצולים, ולבסוף גילה באחד מספרי הזיכרון השוכנים ב"יד ושם" את התמונה של אמו. "נדהמתי לגלות את אמי בתמונה, היה לי קשה לזהות אותה. מתחת לתמונה נכתב כי היא מתה ממחלה זיהומית, ככל הנראה טיפוס המעיים".
"לא פחדתי למות"
בתום המלחמה עלה טיבי ארצה וההתגייס לצה"ל, נחוש לצאת לדרך חדשה ולהותיר את הטראומה מאחוריו. "החלטתי שאני פותח דף חדש", הוא מסביר - והפרק הזה הוא פרק מפואר. ספק אם חבריו המתגוררים בשכנות אליו בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן מודעים לעובדה שהוא אחד משני האנשים היחידים בארץ המעוטרים מכל מלחמות ישראל. "השתתפי בכל מלחמות ישראל", הוא מודה. "מעולם לא פחדתי למות. אבי תמיד חינך אותי ואמר, 'למען מולדת מקריבים גם חיים'".
הקצין שהחל את דרכו כלוחם בחטיבת גולני התקדם בסולם הדרגות עד שפרש כמפקד גדוד בנח"ל, בדרגת סגן-אלוף. גם במהלך מלחמת לבנון השנייה, כשהיה כבר בן 77, לא מאר נושא. הוא יצא לעזור לחיילי המילואים בקו התפר ובבט"ש על גבול ירדן.
גם כיום ממשיך טיבי לתרום לצה"ל, אך כעת בתפקיד חדש: בשש השנים האחרונות הפך למרצה מבוקש בקרב כוחות צה"ל, וכן גם במסגרות חינוך שונות המזמינות אותו ללוות אותן במסע השורשים לפולין. "דור ניצולי השואה הולך ונכחד", הוא אומר, "ועלינו מוטלת האחריות לשמר ולא לשכוח את ששת מיליוני היהודים שנרצחו באכזריות פושעת. לעולם לא אהבתי לדבר במסכנות על כל מה שחיינו. רק מי שהיה, יוכל להבין את גדול הזוועה. אני החלטתי לשתף את כל מי שמעוניין, ולספר להם על המלחמה מנקודת המבט שלי".
לדבריו, בכל הרצאה שהוא נושא משתררת דממה של הלם בקהל, שלאחריה מגיע מבול של שאלות. "אני פוגש בני נוער רבים שלא מכירים היטב את ההיסטוריה. חשוב מאוד שכל יהודי לא יכחיש את מה שאירע לעם היהודי. ממשלת ישראל צריכה לדאוג שכמה שיותר בני נוער ייצאו למסע לפולין, זו פיסת היסטוריה שאסור להחמיץ אותה. חבל מאוד שרק מספר מצומצם של בני נוער יוצא מדי שנה למסע".