כשטניה רוסילביץ' נשאלת מדוע בחרה לעבוד עם ניצולי שואה, תשובתה הראשונה היא "עסק משפחתי". רוסילביץ', בת 34, לא עלתה לישראל כדי לכפר על דבר מה מעברה, אלא כדי לעשות. בדיוק כמו שסבתה, זינאידה קולסניצ'נקו, ידעה שעליה לעשות באודסה בשנת 1941, אז סייעה לצעירה יהודיה להתחבא מהנאצים בבית המשפחה, גם במחיר חשש לחייהם.
בשנת 1995 הוכרה קולסניצ'נקו כחסידת אומות עולם, ומשהו כנראה חלחל לנכדתה המועסקת כיום כעובדת סוציאלית בקרן לרווחת ניצולי שואה ומסייעת לניצולים הנזקקים ביותר. "סבתא לא ניצחה את היטלר, לא נכנסה לברלין או הציבה את הדגל על הרייכסטאג, אבל היא עשתה מה שיכלה בסיטואציה שבה הייתה, וככה כל אחד מאתנו צריך לנהוג". בתקופה האחרונה אושפזה קולסניצ'נקו בבית חולים בשל הידרדרות במצבה הבריאותי, והשבוע הלכה לעולמה בגיל 87.
קולסניצ'נקו, ילידת אודסה שבאוקראינה, הייתה עדה לזוועות מלחמת העולם. אחרי הטבח בבאבי יאר - שבו רצחו הנאצים עשרות אלפי יהודים, כבר ידעה איך ייראה ההמשך. במהרה נדרשו יהודי האזור להתרכז במרכז העיר, משם הובלו לגטו צפונית לאודסה. צילה ניקולסקיה, חברה של קולסניצ'נקו, הצליחה לברוח ממסלול המוות והגיעה אל חבר משותף שעבד בבית קולנוע בעיר, שנסגר בשל המלחמה והקרבות באזור. ניקולסקיה ניצלה זאת כדי להסתתר במבנה במשך מספר חודשים. עם כיבוש האזור על ידי הנאצים חלה רגיעה והרומנים שהוצבו במקום על ידיהם רצו לבלות, והורו על פתיחת בית הקולנוע - אז נאלצה ניקולסקיה לנטוש את המקום.
במהלך הליכה ברחובות העיר באחד מימי הסתיו הקרים, פגשה ניקולסקיה את קולסניצ'נקו, שהאמינה כי חברתה איננה. מיד היא אספה אותה לביתה. "היא ידעה שאם היא לא תעשה זאת, צילה תמות בשל תנאי מזג האוויר הקשים או שתיתפס על ידי הגרמנים", מסבירה רוסילביץ'. הנכדה מאמינה כי סבתה ידעה מה עלול היה להיות גורלה, אם מעשיה היו מתגלים. "תאורטית היא ידעה מה יכול לקרות, אבל בפועל היא הייתה צעירה שובבה שלא פחדה מדבר. היא עשתה מה שחשבה לנכון, מה שההיגיון אמר".
ניקולסקיה התחבאה בביתה של קולסניצ'נקו במשך שנתיים וחצי, עד שפינו את אודסה מנאצים באפריל 1944. באותה תקופה נאלצה משפחתה להתמודד עם עוני קשה, כיוון שלא היה מספיק מזון וכל משפחה קיבלה כרטיסי מזון לפי מספר הנפשות. קולסינצ'קו ובני משפחתה האכילו מהן גם את ניקולסקיה. כשהכמות לא הספיקה לכולם, מכרה המשפחה חפצים שונים בשוק השחור על מנת לממן עוד מזון.
בסיס המטה של הנאצים, שמוקם במורד הרחוב שבו התגוררה המשפחה, הגביר את הסיכון לחשיפת ניקולסקיה. כשביקשה לצאת החוצה מעט, לאחר תקופות ארוכות שבהן הייתה סגורה בבית, הייתה עוטפת שערה במטפחת - אז חשבו הגרמנים כי מדובר באישה חולת טיפוס, מחלה ממנה פחדו מאוד והעדיפו שלא לפנות אליה. ניקולסקיה וקולסניצ'נקו נותרו חברות במשך כל חייהן "אני זוכרת אותה באה לסבתא הרבה", אומרת רוסילביץ'. "בעלה נהרג במלחמה בצבא האדום ואחר כך היא התחתנה בשנית. ידעתי שיש להן קשר מהמלחמה, אבל סבתא לא עשתה מזה סיפור".
ניקולסקיה החליטה שבהחלט מדובר בסיפור ופנתה לסוכנות היהודית, שם סיפרה את סיפורה. אנשי הסוכנות זימנו את קולסניצ'נקו לראיון ובהמשך פנו אליה נציגי יד ושם שתיעדו וחקרו את סיפורה. בשנת 1995 הוכרה כחסידת אומות עולם. "סבתא מאוד התרגשה מהעניין, על אף שהיא מעולם לא נתנה לזה חשיבות", אומרת רוסילביץ'. "היא הרצתה פעמים רבות בפני צעירים כי ביקשו זאת ממנה, לא היה לה נעים לדחות את הבקשות כל הזמן".
קבלת התואר יצרה חיבור בין משפחתה של קולסניצ'נקו ליהדות ולישראל - חיבור שלא היה קיים קודם לכן, על אף העובדה שסב המשפחה היה יהודי. המפגשים בין קולסניצ'נקו לבין ילדים וסטודנטים הובילו את המשפחה לחשוב על עלייה לישראל - אפשרות הניתנת לחסידי אומות עולם ולבני משפחותיהם. "החלטתי לעלות מסיבה בנאלית - כי רציתי חיים טובים יותר וידעתי שבישראל אוכל לקבל השכלה גבוהה וסיכוי טוב יותר", אומרת רוסילביץ' בכנות. "כשסיימתי את לימודיי בבית הספר, לא היה לי מה לעשות. חברות שלי מכרו סיגריות בשוק ואני העדפתי קריירה אחרת. דיברתי על זה עם סבתא ועם הוריי ובהחלטה משותפת הוחלט שאעלה לישראל".
רוסילביץ' עלתה לישראל ב-1996 והוריה וסבתה עלו שנה לאחר מכן. "החיים שלה כאן היו קשים כי היא עברה את כל חייה באודסה ובגילה קשה להתרגל למקומות חדשים. היא לא דיברה עברית אך בשלב מסוים הכירה חברות בשכונה בחולון והתחילה להרגיש נוח יותר. היא התחברה פחות ליום השואה כי בשבילה יום הזיכרון למלחמה כל ב-9 במאי - יום הניצחון על גרמניה, הוא מהווה הכול בשבילה".
"גאה במעשים של סבתא"
הסיפורים שעברו מדור לדור במשפחה עשו את שלהם. רוסילביץ', שלמדה עבודה סוציאלית, עבדה עם קשישים. ב-2008 הבחינה במודעה של הקרן לרווחה שמחפשת עובדת סוציאלית לטיפול בניצולי שואה. "זה היה מעין סימן גורלי, כי באתי מתחום אחר - למדתי ניהול מערכות בריאות ועבדתי במרכז גריאטרי, וחשבתי שזה יהיה הכיוון שלי. כשראיתי את המודעה ידעתי שאני רוצה לנסות את זה. באותה תקופה סבתא התחילה להידרדר מבחינה בריאותית ומנטלית, והרגשנו שאנו מתחילים לאבד אותה. האדם שהכרנו השתנה, כך שבחירה בכיוון זה היה גם להמשיך דרכה באיזשהו מובן, כנראה שזה מה שחיפשתי". במסגרת תפקידה מסייעת רוסילביץ' לניצולי השואה הנזקקים ביותר, ניצולים עריריים שאין מי שיילחם עבורם. היא מתווכת בינם לבין כל הגורמים בקהילה שאמורים לטפל בהם, מוודאת כי קיבלו את מה שמגיע להם מהארגונים ומנסה להביאם לרווחה מקסימלית ככל הניתן במסגרת המציאות והאמצעים הקיימים.
אמנם רוסילביץ' לא "חיה" את השואה כמו כל ילד ישראלי, אך עם השנים הבינה את חשיבות המעשים של סבתה, אותם היא נושאת גם בחיי היומיום. "אני מאוד גאה במעשיה ויודעת שסבתא שלי בנאדם טוב במובן הכי בסיסי של המילה. לא משנה מה עשתה בחייה, אם עשתה טעויות או לא - היא עשתה משהו מעל ומעבר לחיי היום יום. זה גם מודל לחיקוי בשבילי, שצריך לנהוג לפיו. אנחנו לא יכולים להישאר אדישים וחייבים להשתדל לעזור לכל מי שאפשר".