תת-אלוף בדימוס יצחק (יצה) יעקב שהלך לעולמו ערב חג הפסח היה קשור לאחת הדרמות הקיומיות ביותר שהתרחשו אי פעם בתולדות ישראל. מדובר בדרמה הקשורה לפי הפרסומים למיזם הגרעין הישראלי, שבמסגרתו יעקב היה אחד משותפי הסוד. זה קרה במחצית השנייה של חודש מאי 1967, בשבועות שהובילו למלחמת ששת הימים. בעקבות דירבון סובייטי הורה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל-נאצר, לצבאו לחצות את תעלת סואץ ולהתמקם בחצי האי סיני.
בהמשך הורה נאצר לסלק את כוח המשקיפים של האו"ם מאזור שארם א-שייח', מיצרי טיראן ועזה. בכך הוא הפר את ההסכמים שהושגו בחסות האו"ם על פירוז חצי האי. צבא מצרים מיצב עצמו בעמדת תקיפה נגד ישראל עם תכניות לביתור הנגב. ניסיונות של תיווך בינלאומי ליישוב המשבר נכשלו.
ככל שנמשכה "תקופת ההמתנה" במבוי סתום, ללא כל תקווה לסיומו של המשבר, כן גברה בישראל תחושת הפחד מפני הבאות. ריכוזי הכוחות המצריים בסיני, המצור שהטילו על תנועת הספינות לאילת וההצהרות המתלהמות של נאצר ומנהיגים ערביים אחרים, ולפיהן הם בדרך לחיסולה של "הישות הציונית", עוררו מתרדמתם את היצרים והפחדים הקמאיים ביותר בחברה הישראלית. ולא בכדי.
מתקן גולמי "פרימיטיבי"
זה היה רק כשני עשורים לאחר השואה וסיום מלחמת העולם השנייה. בחלק מהציבור ובעיתונות דיברו במונחים אפוקליפטיים של שואה חדשה של העם היהודי. תחושות אלה, בהקשרן ההיסטורי, התחזקו במיוחד על רקע החרדה שמא יורה נאצר לתקוף את ישראל בנשק כימי וביולוגי. החששות האלה חלחלו גם להנהגת המדינה: לשרים, חברי כנסת ואף למפקדים בצה"ל. זו הייתה אחת הסיבות להתמוטטותו של הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, כמה ימים לפני המלחמה. הוא חש כי הוא נושא על כתפיו את גורלה של מדינת ישראל.
מפרסומים זרים וספרים על הנושא, מתברר כי על רקע זה, מבלי שהתקיים דיון מסודר, התקבלה ההחלטה לערוך הכנות ולהעמיד לכשירות מבצעית את פצצת הגרעין שהצליחה ישראל לפתח עד אז. לפי אותם פרסומים, היה זה מתקן גולמי "פרימיטיבי" לפי הגדרתו של יצה, שכאמור היה אחד משותפי הסוד להתייעצויות אז, ולימים כתב על כך בספר זיכרונותיו. בלשונו של יצה היה מדובר "באמצעי הרתעה פרימיטיביים".
לא ברור כלל אם הדיונים נערכו בידיעה או באישור של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול. מי שהיה בעצם אחראי לנושא הוא הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף צבי צור, שנשא בתואר "עוזר שר הביטחון" ועמד בראש ועדה מצומצמת שעסקה בסוגיה. צור עצמו אמר, בעדות שפורסמה לאחר מותו על ידי העיתונאי אמיר אורן ב"הארץ", כי "לא שמישהו חשב לעשות משהו. הדרג הפוליטי לא עסק בזה והדרג הטכני שאני הייתי חבר בו היה (צריך) לבדוק מה מצבנו, ואם אפשר לעשות משהו, זה הכל. אחרי יום הסתבר שלא צריך לבדוק. אבל ביום הראשון בדקנו". שותף סוד נוסף לדיונים לצד צור ויצה וגורמים אחרים, היו האחראי דאז למחקר והפיתוח בצה"ל, אלוף משנה (במיל') יובל נאמן, פיזיקאי, חבר הוועדה לאנרגיה אטומית וקצין בכיר לשעבר באמ"ן.
ואולם, מי שדחף באותם ימים הרי גורל להבלטת היכולת הגרעינית של ישראל היה שמעון פרס, אז חבר כנסת מטעם סיעת רפ"י, שימים אחדים לפני המלחמה הצטרפה (יחד עם גח"ל בראשות מנחם בגין) לממשלת ליכוד לאומי. אז התמנה גם חבר הכנסת דאז משה דיין לשר הביטחון. לפי הביוגרף של פרס, העיתונאי מיכאל בר-זוהר, ב-1 ביוני הציע פרס "לבצע ניסוי גרעיני הפגנתי, שיציג בפני הערבים והעולם את עוצמתה של ישראל". הצעתו נדחתה.
הרעיון היה שחיילים יניחו את ה"חפץ" על הר גבוה בסיני
הבדיקה וההכנות לשמישות נעשו על ידי "הרשות לפיתוח אמצעי לוחמה" (רפאל), שתפקדה כזרוע הממשלתית לייצור מערכות נשק. רפא"ל, שבראשה עמד מאיר (מוניה) מרדור, פתחה בגיוס של מנהלי היחידות והמהנדסים הבכירים, בשבועות שלפני המלחמה. אלה עבדו מסביב לשעון וחלקם היו על סף התמוטטות כתוצאה מהעייפות ועומס העבודה. מרדור אף כתב על כך בספר זיכרונותיו, "רפאל": "הצוותים עסקו בהרכבה ובבדיקה של מערכת נשק, שאת פיתוחה וייצורה הצליחו להשלים לקראת המלחמה", כתב מרדור. "הם הכירו בערכה הרב, אולי הגורלי, של מערכת הנשק, שהצליחו להביא לכוננות להפעלה".
בד בבד, באותם ימים זומן מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף דב תמרי, לפגישה במטכ"ל. הוא הצטווה להכין צוות של היחידה, שיוטס במסוק לסיני. נאמר לו שהם יישאו עמם "חפץ", שלא הוסבר לו מהו. נראה כי הרעיון היה שהחיילים יניחו את ה"חפץ" המתקן הגרעיני הראשון של ישראל על הר גבוה בסיני.
מהקרבות בירושלים לאוניברסיטת MIT
חשוב להדגיש כי על פי העדויות והאזכורים המעטים הקיימים בנושא, הכוונה הייתה לאיים בהפעלת המתקן כדי להרתיע את מצרים. אפשר שגם דובר על הפעלת המתקן, כמוצא אחרון, אם צבא מצרים יפעיל במלחמה נשק כימי או ביולוגי או יפציץ בטילים מרכזי אוכלוסייה וישראל תעמוד בפני סכנת הכחדה. יצה רמז על כך בספרו, כשכתב כי "אף לא פעם אחת, לשנייה אחת, לא עלה בדעתי, שאמצעי ההרתעה הפרימיטיבי שהכנו יבוא לידי שימוש אם נאצר לא יפעיל את טיליו".
יצה נולד בתל אביב ב-1926 בשם יצחק יעקובסון. בגיל 18 הוא התגייס לפלמ"ח ובמלחמת השחרור לחם בקרבות ירושלים, שבהם מילא שורה של תפקידים - ממפקד מחלקה ועד ממלא מקום של מפקד גדוד. לאחר המלחמה סיים את קורס המג"דים הראשון של צה"ל. הוא התלבט אם להמשיך בקריירה צבאית, ולבסוף העדיף לצאת ללימודים.
הוא למד הנדסת מכונות בטכניון, וב-1955 שב לצה"ל והצטרף למחלקה לייצור אמצעי לחימה. במחלקה זו, או ביחידות דומות שעסקו במחקר ופיתוח של אמצעי לחימה, הוא עשה את רוב שירותו הצבאי, כולל פיקוד על היחידה, שנקראה בתחילה מו"פ וכיום היא במשרד הביטחון ומוכרת בשם מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות). בשנות ה-60 המשיך יצה להמשך לימודיו בארצות הברית, במכון הטכנולוגי MIT. בתום לימודיו חזר לצה"ל ומצא עצמו במשימה הרגישה, ערב מלחמת ששת הימים.
פגישת האזהרה
ב-1974 השתחרר יצה מהצבא ומונה למדען הראשי של משרד המסחר והתעשייה, שבראשו עמד אז ידידו מתקופת הפלמ"ח, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב. בסוף אותו עשור עזב את השירות הממשלתי ואת ישראל ופנה לעסקים פרטיים בניו יורק. הוא נחשב ליזם היי-טק מוצלח ואמיד, אך סיפוקו לא היה מלא. עוד ב-1977 החל יצה בכתיבת ספר זיכרונות, שהוסווה כבדיוני כדי להותיר את רישומו על ההיסטוריה ולפאר את תרומתו לביטחון הלאומי. זו הייתה כתיבה למגירה, שהומרה כעבור כשני עשורים, בסוף שנות ה-90, בספר זיכרונות של ממש.
יצה שלח את כתב היד לכמה הוצאות לאור בארצות הברית. המידע על כך הגיע ליחיאל חורב, אז הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), שהיה אחראי גם לאבטחת מידע על הנעשה בכור הגרעיני בדימונה ובמפעלי רפא"ל. חורב שלח נציג ליצה כדי להזהירו שעליו לפעול על פי החוק בישראל. יצה זלזל בנציג המלמ"ב והמשיך במעשהו. חורב זימן אותו לפגישה אישית וחזר על האזהרה. יצה המשיך להתעלם והתראיין לסרט תיעוד שנועד לשידור.
החקירה הרשמית, המעצר וכתב האישום
הבעיה של יצה הייתה כפולה. כעובד ציבור לשעבר היה עליו לקבל אישור של ועדת השרים לפרסומים. יצה לא עשה זאת והתעלם מדרישת המלמ"ב בנושא זה. הבעיה השנייה, ואולי חמורה יותר, הייתה שנוסף למו"לים ולחוקרים ישראלים וזרים, הוא הפיץ את כתב היד לבכיר לשעבר בסי.אי.איי. חורב ומשטרת ישראל פתחו בחקירה רשמית נגד יצה ועצרו אותו ב-2001, כשהגיע למסיבה לכבוד יום הולדתו ה-75.
במקביל עשו החוקרים מאמצים להחזיר את העותקים שהופצו, ולשם כך אף נסעו לארצות הברית. הם הצליחו בכך רק חלקית. נראה כי לפחות עותק אחד של כתב היד הגיע לידי קהילת המודיעין האמריקנית. כתב האישום ייחס לו כמה עבירות של ריגול, כולל מסירת ידיעה סודית ללא סמכות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. ואולם, בינתיים חל שינוי בחוק והפרקליטות החליטה לרכך את כתב האישום. בית המשפט התחשב בתרומתו לביטחון המדינה ובמצבו הרפואי המידרדר וזיכה אותו מהאישום, שלפיו הייתה לו כוונה לפגוע בביטחון המדינה, אך הרשיע אותו במסירת ידיעה סודית ללא סמכות.
בית המשפט אף דחה את טענתו כי הידיעות שהיו ברשותו לא היו סודיות וקבע כי הן היו ידועות למתי מעט בצה"ל וכי "קיים הבדל תהומי בין פרסומים ממקורות זרים או ישראליים של חוקרים או עיתונאיים לבין פרסום מפי אדם אשר אחראי לפיתוח אמצעי לחימה בצה"ל". לפי בית המשפט היה בפרסום כזה כדי לסייע לאויב לקבל אישוש למידע או הערכות שיש כבר בידיו.
כמו כן, בית המשפט התרשם כי יצה פעל מתוך רצון לפרסם את חלקו בנושא וציטט מדבריו - "עכשיו זה הסיבוב האחרון שלי ואני לא אחכה עד שהשטן יסיים לספור עד עשר". בעקבות זאת הוטל עליו עונש מאסר על תנאי של שנתיים וחצי, תוך התחשבות בעובדה כי היה עצור בבית מעצר בהמתנה למשפט וכי שהה גם כשנה במעין מעצר בית, במלונית בבית החולים תל השומר. את נקמתו בחורב תיעל יצה לכותרת ספרו - "אדון כלום בריבוע".
חשאי בחמישי - טורים אחרונים
ההצעה שתביא לשחרור פולארד מהכלא?
קציר הדמים כמכרה זהב מודיעיני
מה עבר על אסיר X שהביא אותו לקצה?