חמש תגליות מדהימות על חיות קדומות

ב-2002, במחי כף של טרקטור, התגלה במרכז אנגליה שלד מאובן, שמור היטב, של קרנף צמרירי. במאמר שפרסמו באחרונה ב-Journal of Quaternary Science, מגדירים אותו חוקרים בריטים כאחד המאובנים החשובים ביותר שנמצאו בארצם במאה השנים האחרונות, וקובעים כי היונק הפרוותי התהלך על רגליו הקצרות והאיתנות באזור נהר הטיים (River Tame) לפני כ-42 אלף שנה. הם משערים שהקרנף נלכד בחול טובעני ונקבר במהירות. בסביבתו נמצאו שרידים של חיות אחרות: אילים, ממותות, סוס, ביזון, זאב וחשוב מכל – חיפושיות ממינים שונים. נוכחותן של החיפושיות הרגישות מאוד לתנאי האקלים – חלקן חי כיום רק בצפון סיביר ובמישורים הגבוהים של מרכז אסיה – אפשר לחוקרים להעריך מה היו מידות החום באנגליה בימי חייו של הקרנף. הייתה זו ארץ קרה; בקיץ הטמפרטורות נעו סביב 8-10 מעלות ובחורף הן צנחו לאזור של 16- עד 22- מעלות. ככל הנראה, הקרנפים הצמריריים היו מותאמים היטב לחיים במישור עתיר עשב, דמוי טונדרה. הם נכחדו דווקא כאשר חלה התחממות, שהביאה עמה שלגים וגרמה לעשב להתחלף בעצים ובשיחים; מבנה גופם הגוצי היה להם לרועץ ולא נשאר להם מה לאכול.

מאובנים שנמצאו במרכז ספרד שופכים אור על אורחות חייהם של חתולים וכלבים קדומים, וליתר דיוק של שני מיני חתול שן-חרבי ושל טורף המכונה "כלב-דב" (bear dog), על שום שיניו הכלביות ומבנה גופו הדובי. הם חיו לפני 9 מיליון שנים באזור שהיה אז מיוער ברובו, וככל הנראה לא הפריעו יותר מדי האחד לשני. במאמר בכתב העת Proceedings of the Royal Society B מדווחים חוקרים אמריקאים וספרדים על תוצאות של בדיקה שערכו בשיניהם של הטורפים: הם התחקו אחר שני איזוטופים של פחמן המצויים בצמחים שונים ביחסים שונים, והסיקו מכך אילו בעלי חיים צמחוניים נהגו החתולים והכלבים לצוד. החוקרים סבורים כי שני החתולים השן-חרביים אכלו סוסים וחזירי בר. אחד ממיני החתולים היה גדול כמו אריה והשני קטן יותר, בערך כמו נמר, והחתול הקטן, אומרים החוקרים, יכול היה להסתתר בסבך העצים כדי לא להסתבך עם קרובו הבריון. הכלבים הדוביים, שאמרו "לא תודה" לשריטה באף, צדו אנטילופות בשטח הפתוח ותפסו מרחק מהחתולים.

לספינת המדבר יש היסטוריה צפונית מפתיעה: לפני כ-3.5 מיליון שנה חיו באזור הארקטי בצפון אמריקה גמלים ענקיים. מדענים קנדים ובריטים שעבדו באי אלסמיר – החלק הצפוני ביותר של קנדה - ליקטו בקפדנות שברי עצם מאובנת, אותה זיהו כעצם של גמל שהתנשא לגובה של כשלושה מטרים. בדיקה שנערכה לרקמת חיבור שנשמרה בעצם העלתה שמדובר בקרוב של גמל קדום שהתגלה לפני כמאה שנה ביוקון שבקנדה, כ-1,200 קילומטרים דרומית לאתר באלסמיר. ייתכן אף שהשניים הם בני אותו מין. קרבה משפחתית נמצאה גם לגמל החד-דבשתי המוכר לנו. אבותיו של הגמל המודרני עברו מצפון אמריקה לאירו-אסיה לפני כ-7 מיליון שנה על פני המעבר היבשתי הקפוא במצר ברינג, וכעת סבורים החוקרים כי התכונות המסייעות לו לשרוד במדבריות התפתחו בכלל בחבלי הארץ המיוערים של צפון אמריקה: כפות רגליים שטויות ורחבות פוסעות היטב גם בשלג ומאגר השומן שבדבשת בוודאי יכול לסייע להישרדות בקור העז. אמנם בתקופתו של הגמל, הטמפרטורות באי אלסמיר היו גבוהות יותר בכשתי מעלות מאשר היום, אך גם אז החורף הארקטי היה קשה, חשוך וארוך.

איי פוקלנד הם לא רק נושא למחלוקת בין בריטניה לארגנטינה, אלא גם מקור לתעלומה בת יותר משלוש מאות שנה: כיצד הגיע לשם הזאב של איי פוקלנד – היונק היבשתי היחיד שחי באיים המבודדים, אשר בינם לבין היבשת מפרידים כ-460 קילומטרים של ים? הזאב אמנם נכחד במאה ה-19 באשמתם של ציידים נלהבים, אך דמותו המסתורים הולידה השערות שונות: היו שחשבו שאבותיו הובאו לאי בידי בני אדם, שהגיעו לקצה הדרומי של דרום-אמריקה לפני 13-14 אלף שנה. סברה אחרת הייתה שהם נדדו בעצמם – על קרח צף או על פני מעבר קפוא בין היבשת לאי. מחקר גנטי קודם קישר בין הזאב של פוקלנד למין של זאב שחי כעת בדרום אמריקה וטען כי הוא נדד לאי באמצעים לא ידועים לפני 330 אלף שנה. כעת, במאמר שהתפרסם ב-Nature Communications, קובעים חוקרים כי הזאב של פוקלנד לא עד כל כך זקן. הם השוו את המטען הגנטי שלו לזה של מין אחר שנכחד ביבשת לפני כמה אלפי שנים וקבעו כי השושלת של פוקלנד הופרדה ממנו לפני כ-16 אלף שנה. בתקופה זו, גובה פני הים בחלק הזה של העולם היה נמוך בהרבה ושטח האיים היה גדול פי כמה, מה שאפשר לזאב לצוף או לצעוד על הקרח עד לפוקלנד. החוקרים מציינים כי ייתכן שמינים אחרים עברו אף הם לאיים, אך נעלמו מבלי להותיר אחריהם שרידים מאובנים.

בזו אחר זו, עוקבות השיניים החדות אחר תבנית ספירלית שמזכירה יותר מכל מסור דיסק חשמלי. הכירו את הלסת התחתונה של תושב קדום ומוזר במיוחד של עולמנו: ההליקופריון, דג שנכחד לפני כ-250 מיליון שנה. שמו ניתן לו בידי ראש האקדמיה הרוסית למדעים, אלכנסדר קרפינסקי, שהיה הראשון לתאר אותו ב-1899, על סמך מאובן שנמצא בהרי אורל. מאז, התחבטו מדענים בשאלה כיצד השתלב המסור המשוגע הזה בפה של הדג: הם דמיינו אותו משתרבב מחוץ לפיו, מזדקר מאפו או נטוע עמוק בגרונו. כעת, חוקרים אמריקאים שפרסמו את ממצאיהם בכתב העת Biology Letters סבורים שהם פענחו את מבנה הלסת של ההליקופריון, באמצעות סריקת סי-טי. הם התמקדו במאובן בן כ-270 מיליון שנה שנמצא במדינת איידהו בארצות הברית, קוטרו 23 סנטימטרים ויש בו 144 שיניים. החוקרים יצרו הדמיה ממוחשבת של המאובן והם טוענים כי גלגל השיניים מילא את כל הלסת התחתונה של הדג. עוד הם סבורים כי סגירת הלסת יצרה תנועה סיבובית, שהניעה את המזון אל תוך חלל הפה. הדג הסתפק בזה ולא טרח לפתח שיניים עליונות.

לקריאה נוספת:
חמש תגליות מדהימות על האדם הקדמון
ארבע תגליות מדהימות על החלל
שמונה תגליות מדהימות על חיות