וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סטודנטית ואם לעשרה: "הכל שאלה של כוח רצון"

8.3.2013 / 14:00

איילת ברנע טוענת שהיא אינה מודל לפמיניסטיות, אבל אי אפשר שלא להתפעל מכך שהיא עובדת ב"אינטל", לומדת לתואר ראשון בהנדסה ותמיד - אמא. "בלי אמונה בדרך זה לא ילך"

רק אל תקראו לה "סופרוומן": השאלה הראשונה שעולה לראש כאשר שומעים את סיפורה של איילת ברנע – אם לעשרה ילדים שעובדת ב"אינטל" ולומדת במקביל לתואר ראשון בהנדסה – היא איך היא עושה את זה? "אני קמה בשש בבוקר ויש גם ימים שאני לא ישנה בהם בכלל", היא מודה בשיחה עם וואלה! חדשות לרגל יום האישה הבינלאומי שחל היום (שישי). "אבל יש לי גמישות בסידור העבודה וזה נוח לי. אינטל זו חברה שמקדמת נשים ומעודדת אותן להשתלב במקצועות טכנולוגיים, והעבודה מאפשרת לי להיות אימא. כך אני חוזרת ממשמרת לילה, הולכת לישון כשהילדים בבתי הספר, קמה ב-13:00 להוציא אותם מהגנים. אין לי צהרונים, מבחינתי ילד צריך לראות את אחד ההורים שלו כשהוא חוזר הביתה. אחר כך אנחנו יושבים יחדיו על שיעורי בית וכל מה שקשור לזה. לכל אימא יש ייסורי מצפון, אבל אני חושבת שאני ממלאת את תפקיד האימא יותר מהרבה אימהות עובדות. אצלנו בבית יש שיוויון. כשאני הולכת לעבוד בערב, בעלי עם הילדים. הילדים הגדולים עוזרים גם הם, אבל אני לא מסכימה שהילדים יגדלו לי את הילדים. הם יכולים לעזור ולהירתם ואז אנחנו עוזרים אחד לשני".

ברנע מתגוררת עם בעלה סימנטוב, מתקין דלתות בחברת "רב בריח", בירושלים. לשניים יש עשרה ילדים: יצחק (20), אביתר (19), חגי (17), אבישג (15), נעמה (14), אלעזר (12), רבקה (10), ישי (8), אלחנן (4), ויהודה בן שנתיים וחצי. "זה כיף גדול", היא אומרת בסיפוק. היא מגיעה לראיון אחרי שהספיקה לישון שעתיים שלמות בבוקר שלאחר משמרת הלילה, ורגע אחרי היא כבר ממשיכה לשיעורים במכללה האקדמית להנדסה ולמשמרת נוספת שתחל ב-19:00 בערב. "השבוע חשבתי שאולי אני אפסיק ללמוד", היא מגלה, "היו לי ייסורי מצפון של אימא. אמרתי את זה לילדים והם הפצירו בי ועודדו אותי להמשיך ללמוד. זה היה מאוד כיף לשמוע את זה".

ברנע מספרת כי בעלה תמך בה בהחלטתה לצאת ללימודים. "זאת הייתה החלטה שלי, לא החלטה משותפת", היא מבהירה. "הוא שאל אותי למה אני עושה את זה אם זה כל כך קשה, אבל אחר כך הוא אמר: 'אם את נהנית מזה אז אני איתך'. ואני באמת נהנית מהלימודים, אני מרחיבה אופקים". ואיפה מוצאים זמן לטפח את הזוגיות? "אני יוצאת פעמיים בשבוע עם בעלי", היא מפתיעה. "אנחנו צריכים את הזמן הזה בשבילנו, רק שנינו, להזיז הכול הצידה. סתם לדבר ולהיות אחד עם השנייה. המנהלים שלי בעבודה שאלו אותי: 'איך את עושה את זה?' אמרתי: 'צריך לפנות זמן'. היום הזמן שלי הוא בלימודים ואני נהנית מזה. אין לי חברות, אין לי זמן לזה, ואני לא טיפוס כזה כל כך כי אין לי זמן להשקיע בזה. יש לי את החברים בעבודה ויש לנו לפעמים מפגשי גיבוש. יש תחביבים שנטשתי בדרך כמו קריאה שעכשיו אין לי זמן לזה בכלל".

"המרתי את המכנסיים בחצאית, שמתי כיסוי ראש"

כפי שניתן לתאר, גם כאן מדובר במשפחה שבדומה למשפחות רבות אחרות בימינו, לא מצליחה לסיים את החודש. עם זאת, הם מצליחים למצוא את הדרך להחזיק את הראש מעל המים: המשפחה מתגוררת בדירת ארבעה חדרים, כאשר הילדים חולקים את חדרי השינה לפי שכבת הגיל. לילדים אין פלאפונים והם מתקשרים להוריהם מטלפונים ציבוריים – שיחות שקוטעות את שיחתנו מספר פעמים. "אני ובעלי עשינו הכול בעשר אצבעות. אני משקיעה פחות בבית, ומעדיפה להשקיע בילדים. הבית לא מבולגן, אבל אפשר לחיות בו וזה בית חם. אנחנו עובדים קשה ונמצאים במינוס תמידי ואין מי שיעזור לנו. יש לנו מעט חסכונות כדי שנוכל לעזור מעט לילדים. ויתרתי בשביל החסכונות האלה, אבל אני לא רואה שזה ויתור גדול. לילדים אין בגדים חדשים כמעט, רוב הבגדים אנחנו מקבלים או קונים בזול. אני ובעלי לא מאמינים בחיצוניות ובמה שקשור לזה. כל הבגדים שאני לובשת זה גמילות חסדים ואני לא מתביישת בזה. אני מעדיפה במקום לשים כסף על בגדים להשקיע בהם בחוגים. זה עדיף לי. קיבלנו מלגה מהמכללה, אחרת לא הייתי לומדת. קיבלתי גם מלגת קיום - זה לא סכום גדול אבל זה עוזר". באחד החגים התגייסו חבריה לעבודה של איילת וגייסו עבורה כסף כמתנה לחג. המחווה מרגשת אותה עד היום, ועצם אזכורה מעלה לה דמעות.

איילת גדלה במשפחה חילונית בראשון לציון. היא בוגרת תיכון עמל בעיר ויש לה בגרות טכנית במחשוב ובקרה. "הייתי אחת משתי בנות בכיתה, אז העולם הגברי הזה בכלל לא זר לי ואני לא חושבת שאני פחותה. הרבה מכשירים חשמליים אני מתקנת לבד בבית". את בעלה הכירה בצבא, כאשר שניהם שירתו בחיל האוויר, ולאחר נישואיהם החליטו לחזור בתשובה. "גדלתי בבית של הורים עובדים. הוריי היו אנשים קשי יום ובשבתות לא היינו שומרים שבת והייתי רואה משפחות דתיות ונורא קינאתי בהן. אצלנו השבת הייתה מוקדשת לעבודות בית שאימא שלי לא הספיקה במהלך השבוע והייתי רואה את המשפחות האלה, הרגועות, לבושות יפה וכולם הולכים יחד ברחוב ואמרתי שאני רוצה גם. אני חושבת שהיום אנחנו לא איפה שחשבנו שנהיה בתחילת הדרך, אבל אנחנו שמחים איפה שאנחנו. אנחנו לא חרדים טיפוסים, אנחנו יותר מודרניים". היא מוסיפה כי "זו הייתה החלטה של בעלי איך הבית שלנו ייראה. בהתחלה עוד הייתי בלי כיסוי ראש אבל כל שינוי שעשיתי היה ציון דרך. המרתי את המכנסיים בחצאית, שמתי כיסוי ראש. כל פעם עשיתי עוד שלב. זה היה תהליך, זה לא קרה מיד".

סטודנטים באוניברסיטה, דצמבר 2011. עומר מירון
"המענה הטוב ביותר לסטודנטיות"/עומר מירון

עם זאת, טוענת ברנע שהיא איננה מודל לפמיניסטיות: "אם היה לי כסף הייתי בבית עם התא המשפחתי שלי, מגשימה את עצמי במקומות אחרים. לא הייתי מגיעה ללימודים אקדמאים. אני עושה את זה בראש ובראשונה כי זה צורך, אבל כן הייתי מתנדבת. בני הגדול נולד עם מום בלב ונאלץ לעבור ניתוחים רבים. כאשר נודע לי על זה רציתי נורא לפגוש משפחה ולא היה מי. אז נידבתי את עצמי ואמרתי לקרדיולוג שאם יש מישהי שרוצה לדבר על זה – אני פה. אם מישהי תעצור את ההפלה, זה יהיה שכרי. אני רוצה לעזור והיום אין לי את הזמן. כואב לי שיש אנשים שכואב להם ואין מי שיעזור להם".

ברנע לומדת כאמור תואר ראשון בהנדסה במכללה האקדמית להנדסה בירושלים. במכללה עצמה מהוות הסטודנטיות לתארים בהנדסה כ-30% מכלל הסטודנטים, נתון חריג בהשוואה למכללות אחרות. סגנית נשיא ומנכ"ל המכללה האקדמית להנדסה ירושלים, שלומציון לולו, מוסיפה כי "אנו שמחים להעניק במכללה את המענה הטוב ביותר לסטודנטיות המעוניינות ללמוד הנדסה, ודואגים ללוות אותן מיומן הראשון ללימודים. אנו מאמינים כי רכישת תואר במקצועות אלו פותחת בפני נשים בחברה הזדמנויות לקידומן האישי, למוביליות תעסוקתית וכלכלית. איילת ברנע מוכיחה כי ניתן לשלב בין השכלה, קריירה ומשפחה ואף לעשות זאת מצוין".

sheen-shitof

עוד בוואלה

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

"בעד התמודדות ולא להרים ידיים או לברוח"

האם תמליץ ברנע לבתה להמשיך בדרכה ולצאת לעבוד? בהחלט כן. "היא לא כל כך רוצה לעבוד וללמוד בהמשך הבת שלי אבל אמרתי לה שאני לא אוותר לה. לא אוותר לה על לימודים ובכלל אעשה הכל על מנת שילדיי ירכשו השכלה וילמדו כדי שלא יגיעו למצבי. הבת הגדולה שלי היא תלמידה מצטיינת. התעודה שלה מעולה ויש לה ראש למתמטיקה. אני כל הזמן פוחדת שאני אגביל אותה. אני אמנם נותנת לה השראה אבל אני פחות ממנה. יש לה חשיבה מתמטית אבל אם לי נניח קשה בתחום מסוים במתמטיקה אני לא רוצה להעביר את הקושי. אני צריכה שהיא תישאר עם ראש פתוח ושהיא לא תהיה מקובעת לראש שלי ולא להעביר אליה את הקשיים".

לגבי הגיוס לצה"ל מספרת ברנע כי באה מבית מאוד ליברלי. "כשאמרתי לאימא שלי שאני חוזרת בתשובה היא לא נפלה מהכיסא, הוריי תמכו. אמרתי שזה החינוך שאני מעבירה לילדיי. כמובן שאני אצטער אם הם לא יתגייסו כי אני רואה את האמת בעולם באופן אחר, אבל שימצה את עצמו בחיים שיעשה מה שהוא אוהב. הילדים למדו תקופה בישיבות והם לא מצאו את עצמם אז הם עזבו. זה כאב לנו כי רצינו שיגשימו את עצמם שם".

בנוגע לנושא השיוויון בנטל היא מוסיפה כי "אנו כיהודים מאמינים שצריך ללמוד תורה ואנו מצטערים שבנינו לא הגשימו את עצמם במסלול הישיבתי ולכן על מי שלא לומד תורה מוטלת החובה להתגייס וכך גם בנינו: בני יצחק פטור משירות עקב מצבו הבריאותי, בני אביתר משרת בצה"ל כבר חצי שנה ובני חגי במסלול של ישיבת הסדר שכידוע ישיבות ההסדר משרתים שירות מלא ולוקחים חלק נכבד בחיילות קרביים".

לסיום, אומרת איילת שהכול עניין של כוח רצון. "הכל שאלה של החלטה וכוח רצון. בלי אמונה בדרך זה לא ילך". היא מוסיפה מסר משלה למשפחות ולחיים בכלל: "מאוד צורם לי שעושים את המשוואה - ילד שווה כסף. זה טעות מיסודה. זה לא נכון. אם הייתי עושה את זה לא הייתי מגיעה למשפחה כזו. יש כאלה שרוצים עוד ילדים ומוותרים בגלל כסף. לא לוותר, להתמודד. תמיד יש דרכים. אני בכלל בעד התמודדות ולא להרים ידיים או לברוח. אל תגידו לי איך לא לעשות, אני רוצה לדעת איך אני כן מצליחה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully