עשור אחרי התרסקות המעבורת קולומביה, חושפים כעת אנשי הפיקוח של נאס"א את ההחלטה הקשה שעמדה בפניהם ברגעים הקריטיים לפני הנחיתה. האם לספר לשבעת האסטרונאוטים, בהם גם אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, כי הם עומדים להתרסק.
ווין הייל, ששנים מאוחר יותר הפך למנהל תכניות למעבורות חלל, כתב בבלוג שלו כיצד נאבק בשאלה המוסרית שניצבה לפניו: "אחרי שדנו עם צוות ניהול המשימה על הנזק האפשרי לחללית, מנהל הטיסה, ג'ון הרפולד אמר לי מה דעתו: 'אתה יודע', אמר, 'אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות למול הנזק שנגרם להגנה התרמית המערכתית. אם היא נפגעה, עדיף להם לא לדעת. אני חושב שגם הצוות היה מעדיף לא לדעת. אתה לא חושב שזה יהיה מוטב עבורם למות באופן בלתי צפוי על פני לדעת שאין להם מה לעשות עד שייגמר להם האוויר?'".
דממה שררה בחדר הפיקוח ודמעות זלגו בעיניי העובדים כשהקולומביה התרסקה מעל טקסס, וחלקיה התפזרו למרחקים של מאות קילומטרים. אף שבאותו רגע אף אחד לא ידע בוודאות מה גרם להתפוצצות, מספר מהנדסים במרכז החלל ג'ונסון היו משוכנעים למדי מה המקור לכך. לטענתם, הם אפילו התריעו על הסכנה בפני הממונים עליהם אך אלה העדיפו להתעלם מקריאת האזהרה.
רודני רוצ'ה, אחד המהנדסים שהיה באותו בוקר שבת בחדר הבקרה כשהנתונים מהמעבורת חדלו מלהגיע התרכז בעיקר בהצטברות החריגה שעל אחד החיישנים. הוא וכמה מחבריו חשדו שמשהו אינו כשורה. צילומי וידאו מעורפלים הראו שחלק מהמיגון של מכל הדלק ניתק ופגע בכנף השמאלית של החללית עם השיגור, אבל אף אחד לא ידע אם הדבר גרם לנזק. באותה עת לנאס"א לא היו אפשרויות לתיקון הפגיעה, שכן הקולומביה הייתה רחוקה מתחנת החלל הבינלאומית הקבועה. לחללית לא הייתה גם זרוע רובוטית שתאפשר את בחינת הכנף שנפגעה לכאורה, ולא הייתה אפשרות לשלוח חללית נוספת שתחלץ את הצוות.
רוצ'ה התחנן בפני מנהלי המשימה שידרשו ממשרד ההגנה להפיק תמונות באיכות גבוהה של החללית. בריאיון ב-2003 סיפר איך בקשותיו נדחו שוב ושוב. "התקשרתי למנהל ושאלתי אם הגורמים האמונים מודעים לבעיה. כשנעניתי בשלילה הייתי המום ומזועזע", סיפר.
בכיר נאס"א מודה: לקינו ב"נורמליזציה של התקלה"
כמה דקות אחרי שהתקשורת עם המעבורת אשר עשתה דרכה בחזרה לכדור הארץ נותקה, האסטרונאוט צ'רלי הובאו, שהיה במרכז הבקרה התחיל לנסות ליצור קשר עם צוות הקולומביה במכשיר חלופי. הוא חזר על הקריאה כ-30 פעמים, אך לא זכה למענה. אלפי האנשים שהתאספו במרכז טקסס לחזות בנחיתה ראו את המעבורת מתפרקת בגובה רב. החקירה שהתקיימה בשנה שלאחר מכן איששה את הטענה לפיה אותה פיסת קצף מעובה שניתקה מגוף המעבורת היא שגרמה לתאונה הקשה. מדובר בחתיכה בגודל של מזוודה ובמשקל של פחות מקילוגרם שהוטחה בכנף במהלך השיגור מה שגרם להיווצרות חור באריחי המיגון של החללית. הדבר הפך את הקולומביה לפגיעה, ולמעשה לבלתי עמידה בטמפרטורות הקיצוניות שבזמן החזרה לאטמוספירה.
הייל, מנהל המשימה, אמר אחרי האסון כי התקבעה תפיסה בנאס"א שמדברת על הנורמליזציה של התקלה משום שכבר קרה שניתקו פיסות מחומר הבידוד בשיגורים אחרים. הוא נשבע שלא להשאיר איש מחוץ לקבלת ההחלטות ואמר כי "לעולם לא נגיד יותר שאין דבר שאי אפשר לעשות" כדי לפתור בעיה.
