המסמכים החדשים שפרסם אתמול (שישי) "הארכיון לביטחון לאומי" בארצות הברית גוף מחקר עצמאי הפועל למען חופש המידע על המרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, מחזקים את מה שהיה ידוע עד כה: הנגישות חסרת התקדים של פולארד למידע הסודי ביותר של קהילת המודיעין האמריקאית הייתה עבור ישראל "מכרה זהב". נגישות זו, בצד תחושת שאננות, עודף ביטחון עצמי וזלזול בצמרת המודיעינית והמדינית של ישראל ביחידות המודיעין המסכל של ארצות הברית כי לא יגלו את מעשי הבגידה, עמדו בבסיס ההחלטה המטופשת - לא רק בדיעבד אלא גם לזמנה - לרגל נגד בת הברית האסטרטגית של ישראל, וזאת עוד על אדמתה ובעזרת יהודי, איש מערכת המודיעין האמריקאית.
התוצאה היא שגם לאחר שריצה כבר 27 שנים ממאסר העולם שהוטל עליו, ממאנים בקהילת המודיעין ובמשרד המשפטים האמריקאי למחול לפולארד ולקצוב את עונשו כדי שיוכל לסיים את מאסרו בשחרור מוקדם. זאת למרות שמרגלים אחרים, שגרמו לנזק לא פחות חמור ממנו, שוחררו כבר. תחושת הנבגדות של ארצות הברית מצד בת בריתה ישראל מסרבת להתפוגג ולהגליד גם בנקוף השנים.
המסמכים החדשים הם חלק ממה שמוגדר "בקרת נזקים" דין וחשבון מפורט שנכתב על סמך חקירותיו של פולארד, שנועד לאפשר לארצות הברית להבין את היקף הנזק שגרם פולארד במעשה הבגידה שלו במולדתו, ומתוך ניסיון למזער נזק זה.
אישיות בעייתית ושנויה במחלוקת
באמצע שנות השמונים אז לא היו לישראל עדיין לוויינים בחלל ביקשו מפעיליו של פולארד וקיבלו ממנו, בין השאר, תצלומי לוויינים אמריקאים של מפעלי נשק כימי וביולוגי בעירק ובסוריה, של אתרים גרעיניים בפקיסטן, תמונות של מחנות צבא במצרים וכן של מחנות אש"ף. תצלומים מתוניסיה סייעו לצה"ל לתכנון וביצוע התקפת חיל האוויר על מטה אש"ף במדינה האפריקאית. פולארד נתבקש גם למסור מסמכים שעוסקים במערכות הגנה אוויריות ובמערכות תקשורת של מדינות במזרח התיכון ואף של ברית המועצות. בכמה הזדמנויות סיפק פולארד מסמכים שמפעיליו לא ביקשו ממנו, או בעגה המודיעינית שלא "צייחו" אותו. צי"ח הוא ראשי תיבות של ציון ידיעות חיוניות, והוא מעין רשימה של עניינים שנמצאים בעדיפות גבוהה מבחינת המודיעין והדרג המדיני.
מרבית הדברים האלה וגם אחרים פורסמו כבר במאות מאמרים וספרים, כולל בזיכרונותיהם של אנשי הביון האמריקאי שהיו מעורבים בפרשה כמו המפקד במרכז ללוחמה נגד טרור בצי, שם עבד פולארד כאזרח בתפקיד מנתח מידע. עתה הותרו המסמכים לפרסום גם הם עדיין לא מלאים ומצונזרים לאחר מאבק ציבורי ומשפטי ממושך של "הארכיון לביטחון לאומי", מכוח חוק חופש המידע, אף שרק לפני שש שנים התנגד ה-CIA. בתוקף לפרסומם.
במסמכים מופיע גם ניתוח של אישיותו הבעייתית והשנויה במחלוקת של פולארד. גם כאן אין הרבה חידושים. בעבר פורסם כבר שפולארד עישן סמים, נטה לפנטזיות והתפאר כבר בעת לימודיו באוניברסיטה, עוד לפני שגויס לעבודתו בצי ועבור הביון הישראלי, כי הוא "קולונל" במוסד. כשכבר עבד בצי, הוא סיפר למנהליו מעשייה חסרת שחר לפיה אשתו הראשונה אן נחטפה בידי ארגון הטרור האירי IRA.
מהמסמכים אנו למדים שוב על המחדל העצום של קהילת הביון האמריקאית אשר גייסה לשורותיה אדם כזה. ה-CIA, שאבחן את אישיותו וסירב לקבלו לשירות, אף לא טרח להעביר את המידע לגופים אחרים בקהילת המודיעין, וכך התקבל פולארד לעבודה בצי.
המוסד חשש מפגיעה ביחסים עם ה-CIA
ובכל זאת, יש במסמכים החדשים כמה פרטים מעניינים על שניים ממפעיליו של פולארד, רפי איתן ויוסי יגור. ראוי להזכיר כי פולארד היה "walk-in". הוא התנדב לעבוד עבור הביון הישראלי. את המגע והקשר הראשוני יצר עמו באירוע חברתי פרטי בניו יורק איש חיל האוויר, אלוף-משנה אביעם סלע, בעת שהיה בשנת לימודים באוניברסיטת קולומביה. לאחר שדיווח לממונים עליו בחיל האוויר והדבר הגיע לאוזני הרמטכ"ל, רב-אלוף משה לוי, הוחלט במודיעין הישראלי כי משימת ההפעלה תוטל על הלק"ם הלשכה לקשרי מדע.
הסיבה המרכזית להחלטה נבעה מכך שהמוסד, שהוא הגוף האחראי לרוב להפעלת סוכנים מחוץ לגבולות המדינה, בצד יחידה 504 של אמ"ן שמפעילה סוכנים במדינות השכנות לישראל, קיים קשרי עבודה קרובים ביותר עם ה-CIA. במוסד חששו כי אם יתגלה הדבר, ייגרם נזק בלתי הפיך לקשרים אלה. אין ספק על כן כי פולארד הופעל בידיעת כל ראשי מערכת הביטחון וגם הדרג המדיני. בתקופת הפעלתו עמדו בראשות הממשלה לחילופין יצחק שמיר ושמעון פרס ושרי הביטחון משה ארנס ויצחק רבין, שהלק"ם היה כפוף למרותם. הפעלת פולארד, בניגוד למה שטענה ישראל לאחר המעצר, לא הייתה "פעולה חריגה". היא נעשתה ברשות ובסמכות הדרג המדיני ובידיעתו המלאה. גם אם בשל המידור לא ידעו ראשי הממשלה ושרי הביטחון את שמו של פולארד, הם ידעו גם ידעו כי מידע סודי ביותר, כולל תצלומי הלוויינים, זורם לישראל ממקור בארצות הברית.
הלק"ם הייתה יחידה סודית ביותר במשרד הביטחון, שהוקמה ב-1957 ביוזמת מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס. ייעודה המקורי היה לאבטח פיזית את בניית הכור הגרעיני בדימונה, למנוע זליגת מידע אודותיו, ואחר כך גם להשיג בדרכי עורמה ציוד וחומרים לכור, על פי דיווחים זרים - אורניום למשל, שישראל לא הייתה יכולה להשיגם בסחר חוקי. כשהתברר למערכת הביטחון הישראלית ולדרג המדיני כי הלק"ם פועל בהצלחה רבה בתחום הגרעין, הורחבו מבצעיו גם לתחומים נוספים של רכישת נשק, ידע וטכנולוגיות אחרות הדרושות לישראל, כמו בניית טילים ומטוסים. הלק"ם הפכה ליחידת הריגול הטכנולוגי של ישראל, או בלשון עדינה פחות ל"קבלן הגניבות" של ידע, ציוד וחומרים אסטרטגיים חיוניים עבור ישראל.
מי שייסד את הלק"ם ועמד בראשו היה קצין הביטחון של משרד הביטחון, בנימין בלומברג (ורד), עד שהודח בראשית שנות השמונים בידי שר הביטחון אריאל שרון, וזאת לאחר שכבר קודם לכן ביקש קודמו עזר וייצמן להדיחו בטענה כי הוא מקורב לצמרת הקודמת של מפא"י וכי הפעיל תעשיינים ואנשי עסקים שהיו קרובים לפרס, כמו ארנון מילצ'ן ואליהו סחרוב.
שרון מינה את מקורבו רפי איתן לעמוד בראש הלק"ם. איתן, לשעבר מבכירי יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, נשא בעת ההפעלה, בשנים 1985-1984, בכפל תפקידים: גם יועץ ללוחמה בטרור לראש הממשלה וגם ראש הלק"ם. לימים יהיה איתן לאיש עסקים אמיד, מייסד מפלגת הגמלאים, חבר כנסת ושר.
ביקש להשיג חומרים על אישים ישראלים
מהמסמכים עולה בבירור כי ישראל לא ביקשה להשיג מידע על ארצות הברית, אלא אך ורק על אויביה מדינות ערב והארגונים הפלסטיניים, כמו גם על ברית המועצות, בת בריתם של אותם מדינות וארגונים. דבר זה אמור היה לעמוד לזכותו של פולארד ולסייע לאשתו השנייה אסתר ולוועד הפועל למענו ומבקש לשחררו. אך מצד שני, וזה החידוש העיקרי, מהמסמכים עולה גם כי איתן ביקש מפולארד להשיג גם חומר מתוך מסמכי ה-CIA על אישים ישראלים שנזכרים בהם, כולל "מידע משחיר" שנאסף עליהם. אין זה סוד שה-CIA אסף מידע על מנהיגים ישראלים, כולל רכילות עסיסית, והכין עליהם "פרופילים". איתן גם ביקש לדעת אם במסמכים של המודיעין האמריקאי יש חומר על ישראלים, ספק מרגלים ספק לא, שמספקים לארצות הברית מידע על ישראל. למזלו של פולארד, הוא לא נאלץ לעמוד במבחן הבקשות האלה. יוסי יגור, מפעילו הישיר של פולארד, הורה לו באופן קטיגורי להתעלם מבקשת איתן ובכך גילה תבונה רבה יותר מאשר מפקדו.
כך או אחרת, בשורה התחתונה ניתן להגיע למסקנה כי גם המסמכים החדשים לא ישנו בהרבה את תמונת המצב. מרבית נושאי התפקידים במערכות המודיעין והביטחון של ארצות הברית, כמו גם במשרד המשפטים, ממשיכים להתנגד לשחרורו המוקדם של פולארד. נראה כי למרבה הצער, רק בעוד שלוש שנים, כשימלאו שלושים שנים למאסרו, ישקלו בממשל לקצוב את עונשו ולשחררו.