שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים קבעו בגזר דינם כי ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לא יישא במאסר בעבודות שירות, אלא במאסר על תנאי למשך שנה אחת (לתקופה של שלוש שנים) וקנס כספי. בכך ביקש בית המשפט להפריד בין ההליך הפלילי והמשמעות ה"עונשית" שלו, לבין עתידו הפוליטי של אהוד אולמרט. הבחנה בין הפלילי לבין הציבורי. יש הרשעה, יש מאסר על תנאי, יש גם מילים קשות. אבל אין מאסר בפועל, ועל כן - על פי החוק - אין "סנקציה" ציבורית. בכך ראה בית המשפט המחוזי את האיזון הראוי בין השיקולים הפועלים לחומרה ואלה הפועלים לקולא במקרה הזה, בייחוד את העובדה שאולמרט סיים את תפקידו עוד לפני תחילת ההליך המשפטי. גם ההשעיה מיידית מן התפקיד היא סנקציה, שלא ניתן לערער עליה וגם לא ניתן להתעלם ממנה.
עונש קל: שנה מאסר על תנאי וקנס לאהוד אולמרט
מעניינת במיוחד הרטוריקה של גזר הדין. הפער שבין חומרת הדברים שנכתבו על מעשיו של אולמרט, לבין העונש עצמו. השופטים לא חסכו באמירות קשות על העבירה ועל נסיבותיה, על חומרת המעשים, "המצדיקה ברגיל תגובה עונשית ממשית, העשויה לכלול רכיב של מאסר בפועל". גם על חומרתה של העבירה של הפרת אמונים במלחמה נגד השחיתות השלטונית יש התייחסות. אלא שבשורה התחתונה הסתפק בית המשפט במאסר על תנאי. זאת, בשל הפסקת כהונתו של אולמרט כראש ממשלה בעיצומה של הקדנציה, בשל העובדה כי החליט להתפטר הרבה לפני שהוגש נגדו כתב האישום, ומשום שזוכה משתי הפרשות שבגינן הסתיימה כהונתו כראש הממשלה. בנוסף, תרומתו הרבה למדינה במסגרת תפקידים ממלכתיים שונים "ניצבת אף היא כמליצת יושר עבורו בעת נעילת שער".
נוסף על הכשר משפטי, צריך גם הכשר מוסרי
גזר הדין בעניין אולמרט מצטרף לגזרי דינם של השרים לשעבר חיים רמון וצחי הנגבי. הוא מלמד כי המקרים האלה אינם מקרים בודדים. כזכור, על אף הרשעתו של רמון בעבירת מין נקבע כי אין בעבירה משום קלון. בפרשת הנגבי הייתה הרשעה עם קלון, אך ללא מאסר. המשמעות היא, מן הבחינה המשפטית. לכל היותר הן "מקפיאות אותה" לתקופה מסוימת.
אולמרט יוכל לשוב ולנסות להיבחר לכנסת בבחירות הבאות, אם ירצה בכך. היותו נאשם במשפט פלילי מתנהל (בפרשת "הולילנד") איננה משנה עובדה זו. חוק יסוד: הכנסת, קובע בבירור כי מי שנידון לעונש של מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים, בעבירה שיש עימה קלון, לא יכול להיבחר לכנסת למשך תקופה של שבע שנים. שני תנאים מצטברים דורש חוק היסוד, גם מאסר בפועל מעל שלושה חודשים וגם קלון - שאם לא נקבע על ידי בית המשפט, קובע אותו יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. די שתנאי אחד לא מתקיים כדי שהזכות להיבחר לכנסת תגבר. במקרה של אולמרט, העונש הוא מאסר על תנאי ולא מאסר בפועל, ועל כן יוכל להיבחר גם ללא קשר לסוגית הקלון.
שאלת כהונתו העתידית כשר בעייתית יותר. קיימים לכך כמה מכשולים: חוק יסוד: הממשלה קובע כי לא יתמנה לשר מי שנידון לעונש מאסר בעבירה שיש עימה קלון, כאשר גם כאן, האיסור תקף לתקופה של שבע שנים מיום שסיים לרצות את עונשו או מיום פסק הדין. השאלה היא, האם "מאסר על תנאי" הוא "מאסר" לכל דבר. בניגוד לחוק הנוגע לכנסת, חוק יסוד: הממשלה לא נותן תשובה ברורה לשאלה זו. בחוק יסוד הכנסת למשל, נקבע כי לא יוכל להיבחר לכנסת מי שנידון לעונש מאסר "בפועל". ניתן לטעון כי מהבדלי הנוסחים עולה כי אם לגבי שרים לא נכתבו המילים "מאסר בפועל", אלא המילה "מאסר" בלבד, הכוונה היא לכל מאסר לרבות מאסר על תנאי. זו הייתה למשל עמדת פרקליטות המדינה, כפי שמפורטת בפסק הדין בעניין מינויו של רמון לשר לאחר הרשעתו. על פי העמדה שהובעה שם, המאסר הוא לרבות מאסר על תנאי, אולם גישה זו לא נקייה מספקות.
כמו כן, על פי פסיקת בג"ץ, שר מכהן שהוגש כתב אישום נגדו לא יכול להמשיך בכהונתו. למעשה, לא בטוח שכלל ניתן למנות שר כאשר מתנהל נגדו משפט פלילי. בנוסף, לגבי מינוי לתפקיד שר השאלה איננה רק אם האדם עומד בתנאים ה"פורמליים" של החוק. השאלה היא האם ראוי, מבחינה ציבורית וערכית, שמי שהורשע בעבירה של מרמה והפרת אמונים, שנעברה בהיותו איש ציבור - יכהן כשר.
בית המשפט העליון בישראל קבע לא פעם כי גם אם המועמד לתפקיד עומד בתנאים שנקבעו בחוק, היינו ב"תנאי הסף" למינוי, אין זה פוטר את הממנה מהחובה לשקול את התאמתו לכהונה לא רק מבחינת כישוריו, אלא גם מבחינת איכותו הערכית ומידותיו המוסריות. היכולת של אדם לכהן כשר תלויה גם בדמותו המוסרית, בטוהר מידותיו ובניקיון כפיו. עם זאת, למרות האמירות הנוקבות של בית המשפט העליון בעבר באשר לדרישות הערכיות הללו, בפועל העניק בית המשפט שיקול דעת רחב לממשלה בכל הקשור למלאכת הרכבת הממשלה, ואיפשר לה מתחם פעולה רחב.
ובאשר לפרקליטות? בפרפרזה משייקספיר: "לערער או לא לערער - זאת השאלה".
הכותבת היא מומחית למשפט חוקתי, בית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, המסלול האקדמי המכללה למינהל