לפעמים יש גם אנשים טובים באמצע הדרך. לפני קרוב לשבועיים פרסמתי כאן את סיפורה של סבתי, ניצולת שואה בת 89, שצה"ל, איך לומר במילים עדינות, שכח אותה. כמה שבועות לפני יום השואה היא קיבלה גלויה המבשרת כי בקרוב יבקרו אצלה חיילים, ישבו אתה בסלון ביתה ויקשיבו לסיפורה האישי. סבתא שמחה והמתינה לחיילים. בינתיים חלף לו יום השואה, החיטה צמחה לה שוב, האירנים המשיכו לאיים וסבתא שלי כנראה לא הייתה בראש סדר העדיפויות. איש לא בא לבקר, איש לא טרח להרים טלפון ולהודיע שמשהו לא מסתדר. פשוט כך. סבתא המאוכזבת הייתה בטוחה שהמצב הביטחוני הרגיש לא מאפשר לחיילים לבוא לבקר אותה. מבחינתה, היה עוצר יציאות שדרש את נוכחות כל החיילים והקצינים בבסיסים. אפילו החנויות בקניון עזריאלי נותרו ריקות מלובשי מדים. הרנטה הגרמנית, אגב, הגיעה בול בזמן.
לאחר פרסום הטור קיבלתי עשרות תגובות וטלפונים מאנשים שונים שהתחננו למחוק את הבושה ולבקר את סבתא - החל מקצינים ביחידה מובחרת ועד לאנשים שפשוט רצו לשמח את סבתי. המאמר התפשט ברחבי פייסבוק והגיע גם לצה"ל, שמיד התקשר לבדוק והבטיח לתחקר. מסתבר שמי שהיו אמורים להגיע היו צוערים מבה"ד 1, בית הספר לקצינים. הם סיפרו שתכננו להגיע ממש שבוע אחרי פרסום הטור. אחרי שהתפלאתי על צירוף המקרים ביקשתי שלא יבואו. קודם כל, עוצמת האכזבה מהצבא גרמה לבני משפחתי להכריז שהם כבר אינם מעוניינים בביקור. "שיבואו ביום השואה הבא", אמר אבא שלי, "שייקחו את הזמן, סבתא הרי רק נעשית צעירה מיום ליום". שנית, אומנם סבתא היא ניצולת שואה כל השנה, אבל יום השואה כבר מאחורינו. עם כל הכבוד לתרגילי סדר וניווט לילי, כדאי שבבית הספר לקצינים ילמדו את הצוערים על החשיבות של עמידה בזמנים וקיום הבטחות. אם אתם כותבים בגלויה שתבואו לקראת יום השואה, ואומרים בטלפון שאתם באים לפני יום השואה, אל תבואו חודש אחר כך. זה פאק באמינות.
כאמור, המשפחה כבר לא רצתה את הביקור הצבאי וכל פנייה של יחידה צבאית שביקשה לחפות על טעויות של אחרים נדחתה בנימוס. סבתא כבר חזרה לשגרת החיים ואת הסיפור ביקשה להניח מאחוריה. אלא שאז התגלתה לה קצינה צעירה שלא ויתרה. "אני אתקשר אליכם עד שתסכימו שאגיע לבקר את סבתא", היא אמרה, "אתם לא מבינים כמה זה חשוב לי". לא ברור למה, אבל משהו בקול שלה גרם למשפחתי להיענות לבקשה. כשסבתא שמעה את הבקשה של הקצינה הצעירה, ההתרגשות חזרה לפניה. היא מיד הלכה למספרה וסידרה את השיער. הציפורניים נצבעו, והאלבומים המאובקים נשלפו שוב. "אתה רואה", היא אמרה לי, "אפשר לסמוך על הצעירים".
גאווה הונגרית
ביום חמישי שעבר אספתי אותה מהתחנה המרכזית באשקלון. היא הגיעה מבסיס האימונים של חטיבת הנח"ל, לבושה במדי א' עם נשק תבור על גבה ונעליים מצוחצחות. רגע לפני קנתה זר פרחים. "אני כל כך מתרגשת", היא אמרה. היה ניכר בעיניה שהיא עייפה מאוד אחרי שבוע של אימונים אינטנסיביים, אבל היא לא ויתרה. כשהיא נכנסה לבית של סבתא שלי, החיבור ביניהן היה מיידי. אפילו אבא שלי, שהתרצה והגיע גם הוא, לא נותר אדיש. היא בסך הכול קצינה בת 20, אבל ברגע שבו היא התחבקה עם סבתא שלי ומיד התיישבה ושאלה לשלומה, הייתה תחושה שכל הצבא מתעניין בסיפורה האישי של ניצולה אחת. במשך למעלה משעה וחצי היא הקשיבה, שאלה, הסתכלה באלבומים, הצחיקה את סבתא שלי וגם סיפרה על זו שלה. גם סבתה היא ניצולת שואה, וכשקראה את הטור היא לא הצליחה להישאר אדישה.
היא לא מיהרה והקשיבה בתשומת לב לסיפורים שסבתי סיפרה במבטא הונגרי כבד: כיצד היא שרדה באושוויץ, כיצד הוכנסה עירומה לתא הגזים ובדרך נס דווקא באותו היום אירעה תקלה בצינורות. היא לא האיצה בה, רק התעניינה והקשיבה. סבתא שלי שאלה על תפקידה הצבאי, אמרה לה עד כמה שמחה כששמעה שגנץ ההונגרי נבחר לרמטכ"ל ושאלה אותה מה היא חושבת על מפקד הצבא. "אני חושבת שהוא עושה עבודה מצויינת", אמרה הקצינה וסבתי הייתה מלאה גאווה הונגרית. הייתם צריכים להיות שם ולראות איך הצליחה קצינה צעירה, בסך הכול סגן משנה, לגשר על פער של כמעט 70 שנה ולכבוש את סבתא שלי בחיוך אחד. למחרת היא התקשרה לסבתא רק כדי להגיד לה שבת שלום. עזבו אתכם מאירן, מחמאס או מעוד מערכת כיפת ברזל. יש אנשים חזקים יותר מכל אויב ומכל מערכת נשק.
לקצינה קוראים לה סג"ם גל וולוסקי. היא בת 20 מרעננה והיא קצינת קליעה במתקן אדם. לסבתא שלי קוראים מרים ווגל-בריינר והיא אישה מופלאה. שתי הנשים מבטאות יותר מכל תקווה וגאווה: האחת שרדה את תופת השואה והקימה משפחה לתפארת והשנייה צעירה שלא שוכחת את עברה ובמעשה אחד קונה את עולמה. אני מצדיע לשתיהן.
קראו את מאמרו הקודם של יהושע בריינר: מעניין את הסבתא שלהם
לפניות לכותב: joshjosh@walla.com