איש הציבור שמעולם לא הכיר בציבור

לא נכון לומר על שאול מופז שהוא בלתי עקבי. בין כל הזיגזוגים, הפירואטים וקפיצות הפליק-פלאק שמאפיינות את הקריירה הפוליטית המשונה של האיש הזה, בולטת לעין תכונה אחת שלו, שאינה משתנה. מופז הוא איש ציבור שלא מכיר בקיומו של הציבור.

שימו לב מה השיב מופז במסיבת העיתונאים שכינס יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשנשאל איך יוכל לשבת בממשלתו של נתניהו, אחרי שכינה אותו שקרן. "אנחנו דיברנו על זה, והחלטנו לשים את זה מאחורינו", אמר, "אנחנו מסתכלים על העתיד". אנחנו, מבחינתו, זה "ביבי ואני". מופז חושב, כנראה, שהתקרית הפעוטה הזו, שבה כינה את ראש הממשלה שקרן, והעובדה שבהזדמנות אחרת הגדיר את ממשלתו של נתניהו "ממשלה רעה, כושלת ואטומה", היא עניין שבינו לבין נתניהו. עניין שהוא ונתניהו יכולים לסגור ביניהם.

אלא שההצהרות האלה לא היו עלבון אישי שמופז הטיח בנתניהו, או שנתניהו יכול למחול עליהן אם הוא רק רוצה. ההצהרות האלה היו בין מופז ובינינו, ציבור המצביעים. בעולם שבו יש למלים משמעות ובו לאנשים יש משמעות, אדם עם רזומה בטחוני מפואר כמופז לא יכול לצאת בהצהרות דרמטיות שכאלה ואז לחזור בו מהן בלי הסבר המניח את הדעת. ולכל מי שעיניו בראשו ברור שאין כאן הסבר מניח את הדעת.

וזו הנקודה שבה מופז מפגין עקביות מרשימה. מיומו הראשון בפוליטיקה, הוא הוכיח פעם אחר פעם שהוא לא מייחס משמעות למלים שיוצאות מפיו, ואינו מייחס תבונה לאזרחים שמקשיבים לו. לכן הוא יכול היה להצהיר "בית לא עוזבים", רגע לפני שעזב את הליכוד ועבר לקדימה. לכן הוא היה מסוגל להוציא מפיו את המשפט המופלא "אני אוביל את המחאה החברתית בקיץ". לכן הוא היה מסוגל להעלות בעמוד הפייסבוק שלו את סטטוס שמשוכפל ומצוטט היום בעשרות מקומות בסייברספייס הישראלי: "תקשיבו טוב. אני לא אכנס לממשלה של ביבי. לא היום. לא מחר ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה ב-28 במרס. זו ממשלה רעה, כושלת ואטומה וקדימה בראשותי תחליף אותה בבחירות הבאות. מספיק ברור?".

המשקיפים הפוליטיים מנתחים עכשיו את מהלכי השעות האחרונות במונחים של "רווח והפסד" פוליטיים. בניתוחים האלה ברור שנתניהו הוא המנצח הגדול, אחרי שהוכיח שהוא מנהל את מהלכיו הפוליטיים בצורה מזהירה. מופז, מסכימים כמעט כולם, אולי הרוויח שנה וחצי בממשלה, אבל גמר לעצמו את הקריירה הפוליטית. וכך ממשיכים המנתחים ובודקים איך שינתה הדרמה הפוליטית הלילית את מצבם של יחימוביץ', של לפיד, של ישי, של דרעי ושל כל היתר. אבל השאלה החשובה באמת היא לא מה הרוויח או הפסיד חבר כנסת זה או אחר או מועמד זה או אחר, אלא מה הפסידה החברה הישראלית כולה, זו ששאול מופז לא סופר אותה כשהוא מצהיר הצהרות ואז חוזר מהן.

מהבחינה הזו, אין זה משנה בכלל למי הצבעת בבחירות האחרונות. זה לא רלבנטי מה עמדתך בסוגיית ההתנחלויות בשטחים. זה לא חשוב, כרגע, מה דעתך על שאלת הריכוזיות, חוק טל או מערכת החינוך. מותר לאזרח ישראלי לצפות ממנהיגיו שידברו אליו ביושר, במידת האפשר. מותר לו לדרוש מהם אמינות בסיסית. אותה אמינות בסיסית, שמופז בימיו כמפקד בצה"ל, כרמטכ"ל וכשר ביטחון, לא היה מתפשר עליה לרגע ותובע אותה מאחרון הצוערים בבה"ד 1. העובדה שמרגע שפשט את המדים ונכנס לפוליטיקה, מופז הוכיח פעם אחר פעם שהוא ציניקן פוליטי מהזן הגרוע ביותר - שני רק לאלכס גולדפרב הזכור לשמצה, ולטעמי עולה עליו – לא רק העידה שהוא אינו ראוי להנהגה, אלא גם אישרה את תחושת המיאוס שרבים בציבור חשים כלפי המערכת הפוליטית שהוא אחד מבכיריה.

אתמול, אף אחד לא הבין למה הולכים לבחירות. היום אף אחד לא מבין למה לא הולכים לבחירות. מי שיוצר את האווירה הזו בציבור - את התחושה שהכל חסר משמעות ושרירותי, שהדברים ממילא נסגרים בחדרים סגורים, הרחק מעינו המודאגת של הציבור - אחראי בטרמינולוגיה שמובנת למופז ל"סכנה אסטרטגית" לקיומה של המדינה. לא פחות.

גם על זה יצאו בקיץ שעבר מאות אלפים לרחובות. וגם על זה מתכוונים רבים לצאת לרחובות גם הקיץ. אם נותרה מעט תבונה בקודקודו של שאול מופז – עניין שמותר לפקפק בו היום – הוא ידיר את רגליו מאתרי ההפגנות. שמות התואר שהמפגינים יוסיפו לשמו לא ישמחו אותו. ואם הוא חושב שהזמן יחלוף וכולנו נשכח מזה, שיישכח מזה.