(באדיבות תכנית "עובדה")
אני חושב שהדבר החזק ביותר היה הריח. הריח, שלא עזב את הנחיריים שבועות ארוכים. גם אורן, חברי לצוות ב-669, שהיה איתי על המסוק בדרך לשם, אמר לי שהריח פשוט לא מרפה, שאי אפשר לעשן סיגריה בגללו, שקשה לאכול בשר. כשפגשתי את תומר אליהו, לוחם גולני, מניצולי השריפה, הוא אמר לי את אותו הדבר. גם אותו הריח לא עוזב, הוא לא עזב אותו עד היום.
העשן בשלוחות החשופות מסביב לוואדי סלוקי, בצהרי ה-28 באוגוסט 97', היה סמיך. כשריחפנו במסוק מעל השלוחות הבוערות של הסלוקי, הוא איים לחדור את השמשות, כשקפצנו לשטח (כי ההר התלול לא אפשר נחיתה), הוא נכנס לנו לעיניים. דמענו, אי אפשר היה לראות דבר. אפילו לא את הגופות והפצועים, שהיו שרועים מרחק של כמה מטרים בודדים מאתנו. כשאני מנסה לתאר זאת במילים, זה נשמע לי כמעט כמו חלום. צעקות בקשר שנבלעות האחת בשנייה, רעש רגליים שרצות ללא כיוון על האדמה החרוכה, הרעש המהדהד של מדחף המסוק וכמובן - הריח.
אני לא חושב שאוכל אי פעם להעביר את התחושה האמיתית שחווינו באותם רגעים בסלוקי. רגעים קטנים משם אפשר לנסות ולתאר. למשל, כשהגענו לשומטו קסהון, המטוליסט המצוין של מחלקה 2. כשזיהינו אותו, שוכב בוואדי, הוא נראה לנו מת, אבל כשהתקרבנו לאחוז בו בדרך למסוק, הוא הזיז לפתע את ידיו ורגליו. אני זוכר שבכוחות אחרונים, הוא ביקש ממני להציל את החברים שלו. הרופא, ד"ר שוקי רובין, סיפר ששומטו שאל אותו אם יישאר בחיים. "כן, בטח", ענה לו הדוקטור בחיוך מרגיע. שומטו קסהון, מת כעבור חמישה ימים מפצעיו.
אפילו לעצמי לא הצלחתי להסביר מה קרה שם
אני מנסה לחשוב למה ביקשתי לתעד הכל בסרט, מה ניקר לי בראש כל השנים, למה דווקא האסון הזה - אסון השריפה בוואדי סלוקי. יכול להיות שאלו המראות הקשים שכמותם לא ראיתי מאז, ואני מקווה שלא אראה שוב. יכול להיות שזה בגלל שאפילו לעצמי לא הצלחתי להסביר מה קרה שם באותו היום של אוגוסט 97'. ייתכן שזו הייתה תחושת הכישלון מכך שלא הצלחנו להוציא משם חיילים נוספים בחיים. ואולי גם אם קשה לי להודות בכך סיקרן אותי לדעת איך אני יצאתי מהסלוקי. והאם הצלחתי להוציא אותו מתוכי.
כשהתחלנו לצלם, שמרתי על ריחוק. ניסיתי, כמו בכל הכתבות שלי ב"עובדה", להסתכל על הדברים מהצד אבל זה לא היה זה. שוב ושוב הפצירו בי אנשי צוות הצילום, וגם התחקירנית יערה מרציאנו, להעז לקפוץ פנימה, להסתכל על זה מבפנים, לא מבחוץ. בהדרגה הפשרתי ואז הפכה החוויה למטלטלת, מרגשת, כזאת שלא שוכחים.
אחד מהרגעים האלה היה כשהגענו לביתה של נטאש קסהון, אמו של שומטו, לספר לה על נסיבות מותו, ועל הדברים האחרונים שאמר לנו. כשטיפסנו במדרגות אל בית הדירות בראשון לציון, הרגשתי כיצד הרגליים שלי הופכות כבדות. נטאש פתחה את הדלת עם החיוך המקסים שלה, שלאחר שבנה השני מת בנסיבות טרגיות במהלך שירותו הצבאי כמה שנים לאחר מכן, יסתיר מאחוריו עוד הרבה צער ולילות בלי שינה. ואז סיפרתי לה על שומטו, איך הגבורה שלו על ההר, בדקות האחרונות בהן היה בהכרה, ריגשה אותנו עד דמעות, ואיך הדוקטור נטע בו את תקוות השווא שיחיה.
נפגשנו בנסיבות מחורבנות, אבל לא אשכח אתכם לעולם
ביום שישי האחרון, קיימנו הקרנת בכורה חגיגית לסרט. במרכז תל אביב, המקום הכי רחוק מוואדי סלוקי, התכנסו המשפחות השכולות, הניצולים והחברים. בסיום ההקרנה, עלה תומר אליהו לדבר. כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, וסיפרתי לו על הכוונה לצלם סרט, הוא היה סקפטי. "את מי אנחנו מעניינים בכלל?", שאל אותי. הוא גם פסל בתחילה את הרעיון להיפגש עם המשפחות ועם חבריו מהמחלקה. התהליך שעברתי אתו במהלך הכנת הסרט היה מרתק. תומר נפתח, ובעקבות הצילומים גם החל לטפל בעצמו ולדאוג שבלילות שלו תהיה יותר שינה ופחות מחשבות.
בסיום דבריו, על הבמה, הישיר תומר את המבט הכריזמטי החודר שלו לקהל, ואמר בקול שקט: "תודה שזכרתם אותנו". ואני הצטמררתי בכיסאי וחשבתי: תודה לך, תומר. ותודה לכם - אופיר, רונן, דותן, חן, שלומי, יוסי, בן, וגם לכם: אושרי, אורן, יידג, רועי ושומטו. אמנם נפגשנו בנסיבות מחורבנות, אבל אני לא אשכח אתכם לעולם.
הסרט המלא על אסון השריפה בוואדי סלוקי ישודר הערב בתכנית "עובדה" של קשת